שנת ארנבת שמחה
יום רביעי, ערב ראש השנה הסינית, המתקיים השנה ב-2/2. לוח השנה הסיני הוא לוח שנה ירחי ולכן ראש השנה הסיני נקרא גם ראש השנה הלונרי. כמו באסטרולוגיה ה"רגילה" גם באסטרולוגיה הסינית הסינית יש 12 סימנים של חיות, במקרה הזה, ולכל שנה יש את החיה המסמלת אותה. השנה אנו נפרדים בצער משנת הנמר ומקבלים בשמחה את שנת הארנבת (ולא הארנב, כפי שצוין בטעות באזכורים קודמים שלי. סליחתי שלוחה מכאן לכל העם הסיני, לו עשיתי עוול בבורותי כי רבה ובעיקר נעשה העוול כי כתבתי טרם הסיור המודרך שערכתי השבוע בצ'יינה טאון). לעינייננו, כל תינוק סיני שנולד מקבל את הסימן שלו ע"פ החיה המסמלת את השנה בה נולד ולצידו הוא מקבל גם אלמנט אחד מחמשת האלמטים של הפנג-שואי(מים, אדמה, אש,מתכת ועץ). כך שבעצם כל התינוקות שיוולדו השנה יהיו במזל ארנבת, אך לכל אחד מהם יהיה אלמנט אחד ע"פ שעת הלידה שלו. נהג המונית שנסעתי איתו השבוע הוא נמר עם אלמנט מתכת ותראו, הוא עדיין נהג מונית, למרות המתכת...בכל חודש סיני יש 29 או 30 ימים, אין חודשים בני 31 יום ואחת ל-4 שנים נוסף חודש על מנת לעשות "קצ'-אפ" עם לוח השנה הקלנדרי, עלא שנה מעוברת. בערב ראש השנה הסיני, כלומר,היום, מתקיימת "ארוחת האיחוד" המשפחתית הידועה בשמה: "ריוניון דינר". לפי המסורת, כל המשפחה אמורה להתאחד בערב זה - בני משפחה שנמצאים בחו"ל, אמורים להגיע לשולחן החג ולסעוד עם הוריהם. על שולחן החג צריך להגיש דג שלם - מראש ועד זנב, קצת כמו בראש השנה היהודי (כי תמיד ידענו שיש קשר בין הדתות, קשר עין, אולי) שכן יש להיכנס לשנה החדשה שלמים. כמו כן נוהגים הסינים לבשל לארוחת האיחוד כמות גדולה מזו שהם מסוגלים לאכול (גם כאן ניכר הדמיון לארוחות החג בארץ) מתוך אמונה שלשנה החדשה נכנסים בשפע ולא במחסור, יש להיכנס אליה עם כמות מזון גדולה באופן סימבולי, המייצגת את השפע (או בארץ, את הפולניות) שהמשפחה מאחלת לעצמה בשנה החדשה. בנוסף נוהגים הסינים להסתפר לפני ראש השנה (מה שמסביר כעת את עליות המחירים בכל מכוני היופי והמספרות) כי לשנה החדשה נכנסים חדשים, אחרי שהסרנו מראשינו קצוות ישנים והתחדשנו בתספורת חדשה ולרכוש בגדי חג (עד כאן לא שונה בהרבה מתקופת החגים בארץ, בעיקר בכל הקשור בעומס במספרות וברשת "קסטרו") מי שאיתרא מזלו והוא מוזמן לארוחת חג נדרש להביא תפוזים במספר זוגי, בד"כ שניים, למארחים. התפוז מסמל זהב, שמסמל עושר, שגשוג ושפע. בתמורה הוא מקבל מהמארחים את אותו מספר תפוזים כסמל לחשיבותה של קבלה ונתינה וכדי שגם הוא יתברך בשנה של שגשוג, עושר ושפע וכדי שכל הסופר מרקטים בסינגפור יוכלו להפקיע את מחירי פירות ההדר כאילו הם הם הזהב האמיתי ולא רק הסמל לשפע. הוא אף צריך להביא עימו מעטפות אדומות קטנות ובתוכן מעות לילדי המשפחה. המנהג קרוי בשם "אַנג-פָאוׁ" והמטבעות צריכים להיות בכפולות של שתיים, להוציא את הספרה ארבע המסמלת אצל הסינים מוות. הסכום המקובל לתת הוא שמונה או עשרה דולר לילד (מבחינת אנג-פאו, מזל שלסינים אין הרבה ילד). הצבעים השולטים בחג, הם אדום וזהב (השולטים גם בכמה רחובות בערים ערביות שאני מכירה) ששוב מסמלים עושר, שפע, ושגשוג וגם חוסר טעם משווע. הסינים אף נוהגים לשרוף במקדש ניירות בצבעים אלו ושטרות כסף, מונופל סטייל ,עם הכיתוב "בנק אוף הל" - יעני," בנק הגהנום" ופספורטיםׁ(להלן, דרכונים) מצוירים עם הכיתוב "הל פספורט"(פספורט הגהנום, שם שבקלות היה יכול להפוך לסרט אימה או מינימום טלנובלה סינית בתרגום חופשי לעברית) במטרה להאריך ימים - מעין, הפוך על הפוך סיני. הם נוהגים לאכול עוגיות מיוחדות, בדגש על מילוי אננס שהוא שוב סמל לשגשוג ושפע (לא ברור איך הפרי הזול הזה הפך לכזה סמל,אבל ככה זה), הם מקשטים את מרפסות הבתים בקישוטים אדומים שנראים כאילו מצלמים בסינגפור את הסרט "פנסים אדומים 2" או שמאו (צה טונג) עומד לבקר פה...באופן כללי אלו היומיים היחידים שסינגפור כולה משותקת על כל מסעדותיה, חנויותיה, מכולותיה ושאר "ספורותיה"(רבים של רשת "ספורה" לגברים שביננו). הסינגפורים נוהגים לבלות בחיק המשפחה, לצאת לפיקניקים ולארח מכרים.ולנו האקס-פטים זו חוויה יוצאת דופן להסתובב ברחובות צ'ינה-טאון, לא צ'יינה טאון האירופאית, אלה אמיתית של המזרח, להריח את ריחות מסעדות הרחוב, לפשפש בערימות הפטריות המרפאות בבתי המרקחת הסיניים, להצטלם ליד כל האדם-אדום הזה, לטעם עוגיות בוטנים, קשיו וכאלה במילוי אננס, לקנות קליגרפיות שהוכנו במקום, ולספוג אווירה קוסמופוליטית, שקשה לתאר במילים. לקום בבוקר, לצפות עם הילדים ב"ריקוד האריה" המסורתי פה ברחבת הבריכה בקונדו ולתהות על קנקנו של מנהג מסתורי זה. להתבונן מהופנטים על הכתום הזוהר של תלבושת האריה ולחשוב שלנו מחכה בפינה חג פורים עם מלכת אסתר ומרדכי היהודי בעוד חודש וחצי ואיפה הם ואיפה הססגוניות של האריה. ואולי הכל לא סתם מתערבב פה בערב רב של חגים , מנהגים, מסורות ודתות ואולי יהלי לא סתם חזר היום מהגן היהודי שלו עם מעטפת אנג-פאו ובה שתי סוכריות סימבוליות ואמר שהוא קיבל את זה לפורים...? מאחלת לכולנו פרידה קלה משנת הנמר ושנקבל בברכה את שנת הארנבת. שנה סינית חדשה טובה
איך אומרים באנגלית מלבי
ביום שני, ה- 10/1 חזרנו פה לשגרה. הילדים הלכו לגן ואני ניסיתי לחזור לשגרה של כושר. אמנם הקפדתי על שלוש פעמים בשיעורים שונים במכון, אבל בכולם הייתי ועודני הכי גרועה בכיתה. לא משנה אם נכנס איזה גבר לשיעור או אישה מבוגרת, אני עדיין הגרועה ביותר - זו שביטנה הכי לא מהודקת ובכל פעם שעומדים בעמידת שש, ניבטת אלי ההשתפלות ביתר שאת אודות לכוח המשיכה, היחידה שלא מצליחה לעלות לעמידת נר רק בכוח שרירי הבטן שלה ונעזרת בידיים לשם כך, זו שכשהמורה אומרת לרדת מעמידת הנר מהמשפט הקודם "חוליה אחרי חוליה" , פשוט מתנפצת על הגב לרצפה ומתגלגלת לאחור כמו שק תפוחי אדמה, זו שפניה מאדימים כאילו השתתפתה בטריאטלון אחרי שיעור אירובי לטיני ושבכלל מצליחה להגיע לשיעור שמלמד את הריקוד הכי סקסי בעולם ולהיראות כ"כ גמלונית, חסרת קואורדינציה והכי רחוק מסקסית שרק אפשר (כפי שכבר הבנתם לפוסט הזה לא תצורף תמונה מטעמי "כשרות" ואנינות טעם, שלכם הקוראים, וכי אם היתה פה תמונה היא היתה מטפטפת זיעה על כל הבלוג הזה) אז זהו,.זו, היא , היחידה...אני...אם מתחשק לכם לשבת מול המחשב ולצקצק בלשון או להגיד בקול של קרן מור: "אוי, אוי, אוי..." זה הזמן לעשות זאת, אני לא אעלב....
ולעניין אחר, ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות שבצמחייה הטרופית של סינגפור והשמחה רבה. במסגרת עבודות השירות שלנו, ההורים, בגן של הילדים שלנו, נדרשנו להכין "עץ דימיוני" עם הילדים רק על אמת. הילד נדרש לתת דרור לדימיונו ולהנחות את ההורה בהכנת עץ המשאלות שלו. ברור שזו משימה שתפורה למידותיה של לירי שגם לא מדברת וגם בגובה מגיעה לגובה של חלק מהעצים שהכינו חלק מילדי, או יותר נכון, הורי הגן. כשאורן מעודד אותי ומגבה כל ליפוף של ענפים מסביב למעמד כוסות שהפך לעץ עם ענפים, הכנו ליהלי עץ מכוניות וללירי עץ קוקיות ומוצצים. עוד לא התייבש עלה השלכת האחרון וצנח לו מייל נזעם מהגן להורים חסרי האחריות ובעלי הקשיים בהבנת הנקרא באנגלית, שטרם תרגמו מתכונים משפחתיים לספר המתכונים שמכין הגן ושאותו נוכל לקנות כמזכרת במחיר שטרם נקבע. בסוף כל יום אני נזכרת ששוב לא תרגמתי לאנגלית איך מכינים מלבי תורכי טוב ושטרם סרקתי בסורק ,שאין לי, את תמונות ילדיי עבור ספר המתכונים היהודי הזה. בעודי מהרהרת במינוחים המקצועיים עבור ערבול, ערבוב והקצפה, מהבהב לו מייל חדש מאחת האמהות מהקבוצה של לירי שמארגנת בביתה ערב גיבוש לכל אימהות ה"טייני טודס" ושואלת מה כל אחת רוצה להביא עימה לכבוד האירוע....אולי פשוט אביא עימי את המלבי שטרם תרגמתי,אני חושבת לעצמי וקורסת למיטה לא לפני שהכנתי דליים וכפות לילדים ליום הנטיעות שלהם מחר, בגדי החלפה נוספים למקרה שיתלכלכו בבוץ, פירות יבשים מהם יוכלו להכין בובות וכסף עבור השתילים שקנה הגן. ללירי אני מצרפת תמונה שלה לבד ושלנו כמשפחה כי הם בדיוק התחילו ללמוד את נושא המשפחה, אני בטוחה ששכחתי משהו,אבל לא מצליחה להיזכר מה בדיוק ,ובדיוק כשאני מתחילה לחשוב שהנה מילאתי את כל חובותיי לבורא של הגן היהודי בדמותה של פאולה המזכירה האימתנית, מחברת המיילים המאיימים, מהבהב לו מייל נוסף על צג המחשב שלי....ללללללאאאאאאא, אני מתחננת לאלוהים האמיתי,זה שלו מודה יהלי מידי בוקר בתפילה "מודה אני" מבלי אפילו לדעת את משמעותה, אנא ,אני מבקשת, תן לי יום אחד של שקט, רק אחד לאגור כוחות ולהתחזק, אבל יום המשפחה עומד בפתח ואני יודעת שזה לא יעבור בשתיקה וחוזרת למילון שלי לבדוק איך מסבירים באנגלית מהו בדיוק מלבי ואיך למען השם, אני מסבירה לכולם מהם מי ורדים...שיהיה לכולנו ט"ו בשבט שמח, אחלה יום המשפחה ובתיאבון עד לפרויקט הבא
ולעניין אחר, ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות שבצמחייה הטרופית של סינגפור והשמחה רבה. במסגרת עבודות השירות שלנו, ההורים, בגן של הילדים שלנו, נדרשנו להכין "עץ דימיוני" עם הילדים רק על אמת. הילד נדרש לתת דרור לדימיונו ולהנחות את ההורה בהכנת עץ המשאלות שלו. ברור שזו משימה שתפורה למידותיה של לירי שגם לא מדברת וגם בגובה מגיעה לגובה של חלק מהעצים שהכינו חלק מילדי, או יותר נכון, הורי הגן. כשאורן מעודד אותי ומגבה כל ליפוף של ענפים מסביב למעמד כוסות שהפך לעץ עם ענפים, הכנו ליהלי עץ מכוניות וללירי עץ קוקיות ומוצצים. עוד לא התייבש עלה השלכת האחרון וצנח לו מייל נזעם מהגן להורים חסרי האחריות ובעלי הקשיים בהבנת הנקרא באנגלית, שטרם תרגמו מתכונים משפחתיים לספר המתכונים שמכין הגן ושאותו נוכל לקנות כמזכרת במחיר שטרם נקבע. בסוף כל יום אני נזכרת ששוב לא תרגמתי לאנגלית איך מכינים מלבי תורכי טוב ושטרם סרקתי בסורק ,שאין לי, את תמונות ילדיי עבור ספר המתכונים היהודי הזה. בעודי מהרהרת במינוחים המקצועיים עבור ערבול, ערבוב והקצפה, מהבהב לו מייל חדש מאחת האמהות מהקבוצה של לירי שמארגנת בביתה ערב גיבוש לכל אימהות ה"טייני טודס" ושואלת מה כל אחת רוצה להביא עימה לכבוד האירוע....אולי פשוט אביא עימי את המלבי שטרם תרגמתי,אני חושבת לעצמי וקורסת למיטה לא לפני שהכנתי דליים וכפות לילדים ליום הנטיעות שלהם מחר, בגדי החלפה נוספים למקרה שיתלכלכו בבוץ, פירות יבשים מהם יוכלו להכין בובות וכסף עבור השתילים שקנה הגן. ללירי אני מצרפת תמונה שלה לבד ושלנו כמשפחה כי הם בדיוק התחילו ללמוד את נושא המשפחה, אני בטוחה ששכחתי משהו,אבל לא מצליחה להיזכר מה בדיוק ,ובדיוק כשאני מתחילה לחשוב שהנה מילאתי את כל חובותיי לבורא של הגן היהודי בדמותה של פאולה המזכירה האימתנית, מחברת המיילים המאיימים, מהבהב לו מייל נוסף על צג המחשב שלי....ללללללאאאאאאא, אני מתחננת לאלוהים האמיתי,זה שלו מודה יהלי מידי בוקר בתפילה "מודה אני" מבלי אפילו לדעת את משמעותה, אנא ,אני מבקשת, תן לי יום אחד של שקט, רק אחד לאגור כוחות ולהתחזק, אבל יום המשפחה עומד בפתח ואני יודעת שזה לא יעבור בשתיקה וחוזרת למילון שלי לבדוק איך מסבירים באנגלית מהו בדיוק מלבי ואיך למען השם, אני מסבירה לכולם מהם מי ורדים...שיהיה לכולנו ט"ו בשבט שמח, אחלה יום המשפחה ובתיאבון עד לפרויקט הבא
סיכום שליש ראשון, אחרי שלושה חודשים בסינגפור, עם פרוס השנה האזרחית החדשה - שקיפות עורפית בואך סריקת מערכות
זהו, רשמית סיימנו שליש ראשון ולפי הסטטיסטיקות של ההיריון, אנחנו נכנסים לתקופה הקלה והכיפית של ההריון,אבל לפי מחקרי הרילוקיישיין, אנחנו נכנסים לתקופה של דיכאון, של הבנה שאנחנו לא בטיול, אלא בחיים האמיתיים. לא יודעת, הדיכאון האמיתי שלנו כרגע נובע מעזיבתה של שרה, אמא של ארון בחזרה לישראל אחרי 16 ימים איתנו. שרה הביאה איתה את ישראל ואת הבית אלינו, גם סימבולית וגם פשוטו כמשמעו אחרי שבמזוודתה נמצאו קרוב לארבעים קילו של פתיתים, חיתולי ים, מגבונים, טחינה, תמצית רום, תבלינים שונים, סוכר וניל, ועוד כל טוב הארץ. אבל מעבר לתרומתה לכלכלת ישראל ולרווחת משפחתינו בניכר, היא הפכה לחלק מהבית שלנו, לעוד דיירת אצלנו. דיירת שנהנגה לקום כל יום בסביבות אחת עשרה, לעשן במרפסת, ללבוש בגד ים וללוות אותנו ואת הילדים בבריכה. שם היא שימשה להם כמקפצה אנושית, היתה אחראית על רכישת ארטיקים כשהילדים התחילו לאבד את זה ואפשרה לנו, ההורים, לנוח, ולו לכמה דקות על מיטת השיזוף...כן\, כן, ממש לשכב עליה ולהפקיר את הגוף לשמש בלי לדאוג מי מהילדים מועמד לטביעה בזמן שאנחנו נופשים לנו לכמה דקות. אחרי הבריכה, היא נהגה להתקלח, לאכול צהריים (בעיקר עוף חמוץ-מתוקף מעשה ידיה של קארן להתפאר, לא נופל משום מסעדה סינית בארץ) ואז "שלאף-שטונדה" כהלכתו, יקיצה עם הילדים שוב, קפה של אחר צהריים, לצד סיגרייה כמובן, בילוי ביתי או בקניון בחוץ, ארוחת ערב, ולעיתים בילוי לילי איתנו בחוץ. כל זה אפוף כמובן בעשן ואדי ניקוטים בלווית שתי חפיסות סיגריות ליום בערך. שרה הביאה איתה גם את הספרים של הילדים שערכה ב"לופה" ומספרים את הסיפור של סבא הילל. ובעשותה כן, היא הביאה איתה הנה בעצם את המשפחה כולה - את טלי, רשף והילדים, את עידן ואיילה, את סבא וסבתא משני הצדדים, את דודה ז'וז'י וכמובן, את הילל עצמו, שלצערי, לא זכה להכיר את יהלי ולירי,אבל כולנו עוזרים להם לזכור ולהכיר אותו. היא חזרה וסיפרה, בעיקר ליהלי, שנהנה לצעוק לאוויר את שמות סביו וסבותיו אותם לא הכיר (סבתא רוזה וסבא פרי, שודאי מתהפכים בקברם נוכח הנין הלא מוכר הקורא בשמם אי שם במדינה אסייאתית שהם כלל לא מכירים), את סיפור חייו של הילל. וכשיהלי מדבר עליו, נדמה שהם מעולם לא נפרדו. חוץ מהנוכחות הנעימה של שרה היא החזירה לחיי ילדי את דמותה של סבתא, שכה חסרה פה בשלושת החודשים האחרונים. היא לימדה את קארן להכין שניצלים כמו שלה (נוטפי שמן בצורות מזעזעות,אבל כ"כ טעימים שזה למות...מסתימת עורקים), כבד מטוגן עם בצלי שאלוט, שגם הוא לא התברך בתואר "דיאטטי", ומנת הדגל ההונגרית, אותה למדה מאימו של הילל, "טלטט קפוסטה" - כרוב ממולא בבשר בקר ואורז, מבושל עם בשר מעושן ונקניקיות והרבה שמן כמיטב המסורת ומתאים למזג האוויר המהביל פה ממילא כמו חמין ליום חמסין,אבל טעים, אין דברים כאלה...אז עם כל הניחוחות של הבית והנוכחות הסבתאית והספרים והקניות מהבית שהגיעו עם מדבקות של "יינות ביתן" ו"חצי חינם" איך אפשר שלא להצטער כשהיא עוזבת, כי כשהיא עוזבת, עוזב איתה גם הבית שלנו בישראל, זה קצת כמו פרידה שנייה....יהלי כבר חוזר לפזמון לפיו לא טוב לו בסינגפור והוא רוצה לסוע לישראל...רק כשאני מזכירה לו שבישראל עכשיו חורף ואין בריכה, הוא אומר "טוב, אז לתאילנד" הקוסמופוליטי הקטן. חזרנו עכשיו מללוות את שרה פיזית למונית...קארן כבר הסירה את המצעים ממיטת האורחים שהיתה עד לפני כמה דקות "המיטה של סבתא שרה", בחדר האורחים, שהיה בשבועיים האחרונים, "החדר של סבתא שרה", למרות שהמחשב עדיין פתוח על הדוא"ל שלה ביאהו ואני מתלבטת עם לסגור את האתר ובכך לסגור סופית את הביקור שלה אצלנו ולהודות שהוא נגמר...אז אני משאירה את הדואר שלה פתוח, רק עוד קצת. יהלי ביקש לישון על המיטה הזו שנת צהריים, השכבתי אותו בעודי מרחרחת אחר הריח של שרה, הבושם שלה באוויר, ניחוח הבגדים המתוק מעורבב עם עשן סיגריות, הריח הכ"כ מוכר של הבית בכפ"ס. היא רק עזבה ואני כבר כ"כ מתגעגעת אליה, למה שייצגה, להכל. וכאילו בשביל לסגור מעגל, אמא שלי בדיוק התקשרה לבשר, שאחרי חודשים של התלבטויות היא סוף סוף הזמינה טיסה ויש תאריך והביקור הפך מוירטואלי לממשי. אז יש לי שלושה וחצי חודשים לאסוף את עצמי עד הביקור הבא, עד התזכורת הבאה מהבית
boom shake shake shake...banana
הבלוג יצא לחופשה ארוכה. זה התחיל בחופשת מחלה ארוכה שלי, אחר כך של הילדים, התחבר להגעתה המשמחת של אמא של אורן לכאן בשישי שעבר, ה- 17/12 והמשיך בחופשה באי פוקט שבתאילנד שהתחילה בטיסת אחר צהריים בת כמעט שעתיים לאי פוקט והסתיימה אתמול בשעות הערב המאוחרות. מה אני אגיד לכם? או שהזדקנו, או שזכרנו את תאילנד אחרת, אבל איך שנחתנו התחלנו לדבר כמו זוג זקנים: "תראי את המערבי הזה עם התאילנדית...הוא בטוח לא אוהבת אותה....מה יש לאחת כזו לחפש עם חתיאר כמוהו...בקופיפי זה לא היה קורה...תראי את המים של הים, כמו בארץ....לא כחולים כמו בפי-פי....המסעדות לא כמו בקופיפי, הפטאי שונה, השייקים אחרים, בקיצטר, אנחנו לא בירח דבש בשנת 2004, אלא בנופש משפחות בשנת 2010, רגע לפני 2011, כמעט 7 שנים אחרי שהתחתנו, אחרי הצונאמי שהיה פה, אחרי שנולדו לנו שני ילדים עשכשיו ספונים בעגלות בעודינו מטיילים איתם ברחובות פוקט ההומים בתאילנדיות שרק רוצות לעסות (וסביר להניח שגם לעשות) את בעלי. האמת, להיות אישה בתאילנד זו לא כזו אטרקציה. זה נראה לי המקום היחיד בעולם, שלא מחזרים אחריך בו, אלא אחרי בעלך. אישה אינה נספרת במדינה הזו, הבעל הוא זה שצריך לפנק, לעסות, להתרפק עליו, גם עם הוא צועד לצד אשתו, אימו ושני ילדיו. באחד ממכוני המסאז' אף הגדילו לעשות כשהציעו לאורן, שהסתובב עם לירי בעגלה, עת אני ויהלי היינו באחד ממסעות השופינג באי ושרה היתה באחד ממכוני המסאז,לשמור על לירי עת הוא מקבל עיסוי מאחת התאילנדיות. אני יודעת שהקורא, יוסי טרבולוס, היה אפילו מוותר על הבייביסיטר ומצרף גם את השמרטפית לעיסוי בעוד בנו זרוק בשולי הדרך בלי באט אחד על התחת, אבל אורן נגעל משוק הבשר התאילנדי הזה שמשומן היטיב ע"י גברים מערביים ושמן עיסוי. פטאי אחד מאוחר יותר ואחרי עוד שייק שהזכיר למה אנחנו כ"כ אוהבים את תאילנד, פסענו בחזרה למלון דרך אלפי בסטות שהציעו כמעט הכל. בבוקר למחרת בשעה שעמסנו על שולחנינו מכל טוב סיאם, צפינו בבריכה ובים הנשקף ממנה, והתחלנו להרגיש בנופש. וכאן אני רוצה להתעכב, לטובת הקוראים נטולי הילדים. אין מדובר בנופש מהסוג בו הנופש יורד לבריכה חמוש בספר וקרם שיזוף (כי את המגבות נותן המלון וכשהוא רעב, הוא מזמין וחותם על החדר), אלא בנופש אחר, כזה שהנופש/ההורה יורד לבריכה חמוש בילדיו שכבר עייפו אותו כשהלביש להם בגדי ים, ניפח מצופים וגלגלי ים ומרח אותם בקרם שיזוף מכף רגל ועד ראש, זאת אחרי שסעד איתם ארוחת בוקר במהלכה הם שברו כוס זכוכית (או יותר נכון, אחת מהם שברה כוס זכוכית כשהתעקשה לשתות ממנה מיץ), התלכלכו מהשוקולד שעל הפנקייקס, התרוצצו בין הסועדים ובעיקר לא נתנו להורים לאכול ביס אחד בנחת, שלא לדבר על שתיית קפה חם. רב הזמן כהורה, אתה שותה אייס קפה, אם נודה באמת, ולא מאהבת קפה קר, אלא מכורח המציאות בה הקפה החם לא נשאר חם אחרי שמביאים אוכל לילדים, מנגבים ידיים במגבונים שמחפשים שעות בתיק העגלה, מנקים את הבלאגן שעשו, לוגמים עוד לגימה מהקפה הפושר, מכניסים עוד ביס לפה, מנגבים נזלת, מרימים משהו שהושלך לרצפה, עוד לגימה והנה, הקפה קר...אייס קופי, כמו שאמרתי. בקיצור, זו חופשה אחרת, כזו שבה לא נחים, נו]שים אבל לא נחים, מתנתקים באמת, משתזפים,אבל תוך כדי תנועה, לא על מיטת שיזוף. רק בלילה, בסביבות אחת עשרה, אחרי שהצלחנו להוריד את רמות האדרנלין ולהחליפן ברמות מטרנה, ושרה, תיבדל לחיים ארוכים ולעוד הרבה ביקורים בסינגפור, התנדבה לשמור על הילדים, יצאנו לרחוב לחפש לנו מסאז'. לא לשתות קוקטייל באיזה בר של צעירים, אלא לעסות את עצמינו. מה יותר רומנטי מלשכב ליד בן/בת זוגך בזמן שמפרקים את כל גופך ואתה גונח בספק כאב ספק הנאה, אין יותר רומנטי מזה, ואח"כ מייד למיטה, לישון עד הבוקר של הילדים (הלפנות בוקר של המבוגרים), שמעירים אותך לתוך תוהו ובוהו שעשו בחדר בזמן שאנחנו ניסינו לגנוב עוד כמה דקות בעיניים עצומות. ולכן תפריט הרום סרביס בחדר 2640 מקושט כולו במדבקות סמיילי, מעשה ידיה להתפאר של ביתי הצעירה, שהעסיקה את עצמה יפה בזמן שאמא התקשתה להתעורר. אבל אין מה להתלונן, ברגע שמבינים שנגמר הירח דבש ועכשיו אלה החיים האמיתיים וככה תיראינה כל החופשות, מפצים על זה בקניות וככה עשינו. קנינו לילדים, לעצמינו, לעוזרת, אכלנו טוב ושתינו שייקים בכמות שאיימה על יבול הפירות של תאילנד באותה שנה. גילינו שאנחנו ממש לא אוהבים בננה לוטי, מתגעגעים מאוד לטעמו של פטאי טוב, כזה שיש רק בתאילנד, מאוהבים עמוקות בים הכחול שהפך לטורקיז שחיפשנו רק ביום האחרון, כמה מרפי מצידו, מתים על הפינוקים שיש למדינה הזו להציע ומקבלים בהכנעה את תעשיית הזנות ואת כל מה שזול בה - מחולצות במאה עשרים באט ועד נשים זולות ושירותי מין עבור אלוהים יודע מה עם מערביים עשירים. חזרנו לסינגפור, שהרגישה הכי בית בעולם, יהלי עודד את הטייס בנחיתה והמשיך להגיד "כל הכבוד לטייס" גם כשכבר עמדנו בביקורת הדרכונים, קנינו שתייה חריפה בדיוטי פרי שמסתבר שיש גם אחרי הכניסה לסינגפור(איזה כיף) וחזרנו לערב חג המולד דרך רחובות מקושטים. קארן הלכה למיסה של עשר בלילה ואנחנו הלכנו לישון הרבה אחרי שחזרה, אחרי שסרקנו את הרשת בחיפוש אחר טיסות לפסח, והרבה אחרי השעה שסנטה היה אמור כבר להגיע. קמתי בבוקר עם כאבי פאנטום באזור בגד הים וגעגועים עזים למדינה שבזכותה נכתב הטור הזה, למדינה שמספקת את החופשה האולטימטיבית, עם או בלי ילדים
הקדימה תרופה למכה?!?
זהו, תקופת המחלות החלה רשמית ואפילו אין חורף שהתחיל לתלות בו את האשמה. אני הייתי חולה כבר ארבע פעמיים ועדיין לעיתים חווה ורטיגו בעת קימה מהירה מהמיטה ויהלי ולירי משתעלים כמו זוג שחפתיים. יהלי אף הגדיל לעשות והזניק את חום גופו לשלושים ותשע מעלות בצל המזגן. כבר כמה זמן שאנו חוקרים פה ,לפיכך, את נושא הרפואה וחץ מהעובדה שיש פה "ד"ר טאן" לכל סוג התמחות (ד"ר טאן רופא עור, ד"ר טאן רופא ילדים וכדומה) כי "טאן" זו המקבילה הסינגפורית ל"כהן", לא מצאנו שום רופא שאנחנו יכולים לכתוב עליו הביתה, בטח לא בתחום רפואת הילדים. נראה כי כל הרופאים פה למדו באוניברסיטת לטביה והתמחו במדינות נטולות מחלות. כולם רושמים כמות תרופות כאילו תעשיית התרופות משחדת אותם. נדמה כי בכל פעם שניצב מולם מערבי, הם רואים בעיניים בקבוקי אנטיביוטיקה, תמיסות למיניהן, אינפוזיות וסירופים אנטי היסטמיניים, אחרת אין לי הסבר לחבילות שיהלי ולירי מקבלים בכל ביקור הכי פשוט אצל רופא. זה כאילו הרופאים משתתפים בסרט "מיינוריטי רפורט" גרסת הרופאים, כך שגם אם לא בוצע פשע, קרי, מחלה, אבל יש את החשד שהיא עומדת לפרוץ, הם נותנים אנטיביוטיקה, בשביל להיות בטוחים ולמנוע את מה שטרם התרחש. כך למשל, אדמומיות באוזנו של יהלי, זכתה להתייחסות של מינימום דלקת חמורה עם חום גבוה, רק כי יש לה את הפוטנציאל להפוך לכזו, או כמו שאמר הרופא פה, ד"ר וון טון או משהו כזה,"אנחנו מעדיפים לטפל יותר, מלטפל פחות". בואו נסכם ונאמר שסינגפור היא גן עדן להיפוכונדרים ומכרה זהב לאנשי תעשיית התרופות. היום, עוד קטע מטורף פה הוא הימצאותן של סוכריות מציצה בכל בית חולים ומרפאת ילדים. בסוף הטיפול מקבל הילד סוכריית מציצה מהסוג הגורם לחנק מיידי, כאילו כדי לסמן שאין מה לחשוש, הוא במילא אצל רופא כבר, כך שאם יצטרך איזה היימליך או החייאה, יהיה רופא במטוס שיטפל בו. גם לירי קיבלה סוכרייה כזו, שמייד נלקחה ממנה על ידי שני הוריה המבוהלים. מזל שלא מגישים בחדר ההמתנה פיצוחים לילדים כי הם כבר במילא אצל הרופא
היום, כאמור, ביקרנו שוב אצל רופאה הודית בשם ד"ר וונדי שהתלבטה קשות יחד איתי באיזה תרופה לבחור על מנת לטפל ביהלי. היא כמובן שינתה לחלוטין את שק התרופות שהוא קיבל רק אתמול ע"י רופא אחד שראה אותו והחליט על סמים אחרים לגמרי. היה נראה שהיא ואני ומנהלות דיון על התרופה היעילה עבורו כאילו אני מינימום מתמחה ברפואת ילדים שיש להיוועץ בה או מקסימום רופאה נוספת במחלקה. הם אוהבים פה לקחת החלטות על סמך תיאור מילולי של הסימפטומים. בדיקות הן בגדר מוצא אחרון כשהמוצא הראשון הוא תמיד אנטיביוטיקה. אם הייתי עיתונאית, הייתי מרחרחת על קונספירציה מתבקשת בין הרופאים במדינה לתעשיית התרופות, אבל היות שאני רק אם מודאגת, אחכה למחר לראות אם חל שיפור במצבו הבריאותי של בני
תחזיקו לנו אצבעות ותקחו לעצמכם איזה שוט של מוקסיפן אם אתם חשים ברע, לכו תדעו את מה זה יכול למנוע
היום, כאמור, ביקרנו שוב אצל רופאה הודית בשם ד"ר וונדי שהתלבטה קשות יחד איתי באיזה תרופה לבחור על מנת לטפל ביהלי. היא כמובן שינתה לחלוטין את שק התרופות שהוא קיבל רק אתמול ע"י רופא אחד שראה אותו והחליט על סמים אחרים לגמרי. היה נראה שהיא ואני ומנהלות דיון על התרופה היעילה עבורו כאילו אני מינימום מתמחה ברפואת ילדים שיש להיוועץ בה או מקסימום רופאה נוספת במחלקה. הם אוהבים פה לקחת החלטות על סמך תיאור מילולי של הסימפטומים. בדיקות הן בגדר מוצא אחרון כשהמוצא הראשון הוא תמיד אנטיביוטיקה. אם הייתי עיתונאית, הייתי מרחרחת על קונספירציה מתבקשת בין הרופאים במדינה לתעשיית התרופות, אבל היות שאני רק אם מודאגת, אחכה למחר לראות אם חל שיפור במצבו הבריאותי של בני
תחזיקו לנו אצבעות ותקחו לעצמכם איזה שוט של מוקסיפן אם אתם חשים ברע, לכו תדעו את מה זה יכול למנוע
מציאות מדומה
סינגפור היא בועה, מציאות מדומה, לה לה לנד כזו, נגפור מדינה שצדי צרפתי היה אומר עליה "ליד" כי היא באמת ליד החיים האמיתיים. זה כאילו הכל פה מושלם מידי, קל מידי, נקי מידי, לא ממש מדמה את החיים האמיתיים במדינה ממנה אנחנו הגענו ולדעתי מרב המדינות בעולם. הרי אפשר לעשות רילוקיישיין להרבה מדינות, לחיות ללא עזרה מההורים והמשפחה ועדיין לא לצפות להעסיק עוזרת במשרה מלאה בבית, כי זה זול מספיק כדי שנוכל לעמוד בזה, זה קל מידי. בשבוע שעבר שוב היינו בשני מוקדים מדומים בעיר - באי סנטוזה, שכבר אמרנו שהוא סוג של טרומן שואו ולא באמת אי אמיתי, אלא מלאכותי שיובש ים עבור בנייתו, וברחבה של אחד הקניונים פה בעיר שנערכים בה מידי ערב בחודש הקרוב עד לחג המולד, הדמיות של סופות שלג (ראו תמונה) באמצעות תותחי קצף ענקיים, לרווחת הילדים והוריהם. אין ספק ששתי האטרקציות הרוויחו את התואר "אטרקציה" ביושר, אבל בעוד על האטרקציה אי אפשר להתווכח, על היושר אפשר, אפילו שמדובר בסינגפור. כי בתכל'ס המדינה קטנה ולולא היו מייבשים את הים, לא היה שום סנטוזה ולולא תותחי הקצף, בחיים לא היה פה שלג ולא משנה כמה יתחמם הגלובוס...אני מרגישה כאילו אנחנו חיים פה בעולם מקביל, מחכים לחזור לחיים האמיתיים שלנו מלאי ההתמודדויות האמיתיות, אלה שכל האנשים בגילינו מתמודדים איתם - במה לעבוד, כמה לעבוד כדי להספיק לראות את הילדים, האם זה הזמן להחליף דירה, איפה כדאי לגור, אצל מי עושים השנה את ליל הסדר וכאלה, שאלות קיומיות שלא נוגעות לשאלה מתי הכי כדאי לרדת לבריכה ומה לעשות כדי למלא את הבקרים שלי פה. זה לא שאני מתגעגעת לחיים שלי שהיו דומים בשנה האחרונה יותר לאוטוסטרדה מלחיים, אני פשוט יודעת שאלו חיים בהשאלה לשנתיים, ושישראל מחכה לי בפינה, וטוב שכך. אני לא בטוחה שאלו החיים שאני מאחלת לעצמי. כמובן שהייתי שמחה לקחת את הקומפלקס שאני גרה בו איתי במכולה לישראל, אבל אני זקוקה להתמודדויות היומיומיות שלנו, להרגשה שאני חלק ממשהו - ממשפחה, ממקום עבודה, מקבוצת חברים. זה חסר לי. ועכשיו אני קוראת מה קורה בארץ בכל הנוגע לשריפת הענק בכרמל, ומייד מקליקה על הפורום שנוצר במטרה לארח משפחות שביתן נמצא בקו האש לסופ"ש, וכשאני רואה כמה משפחות פותחות את בתיהן וליבן וכותבות "נשמח לתרום את הבית שלנו למשפחה , נשמח לארח לכמה ימים שצריך, נשמח לארגן חוג קרמיקה לילדים במקום מגורינו" וכאלה, הלב שלי מתרחב והדמעות מציפות את עיני. כי זו ישראל, וזה אמיתי וזו פעילות שנעשית לא כציות עיוור לשום חוק מלבד לחוק הלב. ואחרי שראיתי פה בסינגפור שאמא עומדת בתור למוניות עם ילדה רטובה מהגשם או אחרת שמחזיקה על ידיה ילדה קודחת מחום ואף אחד לא נותן להן להתקדם לראש התור מחשש מה יגידו יתר הממתינים וכי זה החוק, אני לא בטוחה שעם כל הבריכות והעוזרות בעולם, אני ארצה להאריך את שהותינו כאן, כי הלב תמיד תמיד יהיה בבית האמיתי, בישראל.לחזור לחיים האמיתיים שלנו מלאי ההתמודדויות האמיתיות, אלה שכל האנשים בגילינו מתמודדים איתם - במה לעבוד, כמה לעבוד כדי להספיק לראות את הילדים, האם זה הזמן להחליף דירה, איפה כדאי לגור, אצל מי עושים השנה את ליל הסדר וכאלה, שאלות קיומיות שלא נוגעות לשאלה מתי הכי כדאי לרדת לבריכה ומה לעשות כדי למלא את הבקרים שלי פה. זה לא שאני מתגעגעת לחיים שלי שהיו דומים בשנה האחרונה יותר לאוטוסטרדה מלחיים, אני פשוט יודעת שאלו חיים בהשאלה לשנתיים, ושישראל מחכה לי בפינה, וטוב שכך. אני לא בטוחה שאלו החיים שאני מאחלת לעצמי. כמובן שהייתי שמחה לקחת את הקומפלקס שאני גרה בו איתי במכולה לישראל, אבל אני זקוקה להתמודדויות היומיומיות שלנו, להרגשה שאני חלק ממשהו - ממשפחה, ממקום עבודה, מקבוצת חברים. זה חסר לי. ועכשיו אני קוראת מה קורה בארץ בכל הנוגע לשריפת הענק בכרמל, ומייד מקליקה על הפורום שנוצר במטרה לארח משפחות שביתן נמצא בקו האש לסופ"ש, וכשאני רואה כמה משפחות פותחות את בתיהן וליבן וכותבות "נשמח לתרום את הבית שלנו למשפחה , נשמח לארח לכמה ימים שצריך, נשמח לארגן חוג קרמיקה לילדים במקום מגורינו" וכאלה, הלב שלי מתרחב והדמעות מציפות את עיני. כי זו ישראל, וזה אמיתי וזו פעילות שנעשית לא כציות עיוור לשום חוק מלבד לחוק הלב. ואחרי שראיתי פה בסינגפור שאמא עומדת בתור למוניות עם ילדה רטובה מהגשם או אחרת שמחזיקה על ידיה ילדה קודחת מחום ואף אחד לא נותן להן להתקדם לראש התור מחשש מה יגידו יתר הממתינים וכי זה החוק, אני לא בטוחה שעם כל הבריכות והעוזרות בעולם, אני ארצה להאריך את שהותינו כאן, כי הלב תמיד תמיד יהיה בבית האמיתי, בישראל.
27/11/10
עוד סופ"ש הגיע וכבר שבת אחה"צ ולא כתבתי כבר זמן מה, ארוך יחסית לבד"כ. המעטתי בכתיבה גם בגלל
השגרה וחוסר העניין לציבור, גם בגלל ההתמכרות ל"עספור" שהשאירה אותי כל לילה חסרת כוחות לכתיבה ומלאת מחשבות על קצר, ניוטון, איציק ומוטי, ובימים הממש אחרונים בשל התמכרות לספר "נערה עם קעקוע דרקון" קצת באיחור, אמנם, כמו עם "עספור" אבל עדיין עדיף מאף פעם ועדיף שכל מי שלא אוהב ספרי מתח אפלים שאי אפשר לעזוב מהיד, שלא יתחיל בקריאה כי זה לא ייגמר בספר אחד, ראו הוזהרתם, יש בטרילוגיה שלושה ספרים. אז כאמור, אני אחרי, או בעצם בשלהי, מחלה מטורפת שכללה דלקת גרון חריפה, שזה די רגיל, כזו שאי אפשר לבלוע ושמכאיבה באזניים, נוסח סינגפור, אבל היוצא דופן היה חום גבוה ממנו סבלתי כ-24 שעות ללא שיפור ממשי. כמובן שכאבי ראש, כאבי גוף והקאה אחת היו גם הם מנת חלקי בימים הללו והתעמעמו אך עדיין קיימים במינונים קטנים גם היום. לא כיף בכלל וגם די דפק לי את השבוע ואני אשקר אם אומר שבעודי מתעוותת מעל הסיר שקנינו ללירי לימי הגמילה העתידיים ומקיאה את נשמתי , לא רציתי הביתה...לאמא שלי. כאילו מישהו עשה לי עין (חס וחלילה, אמא שלי הייתה אומרת, אפרופו אמא), ואפרופו ביטויים סטייל "עספור", על המכון ובכלל.אל תדאג, אני כבר לא הולכת 4 פעמים בשבוע למכון וכנראה לא אהיה כזו חטובה, למי שדואג. אבל רגע לפני שפרצה ה"מגיפה", עוד הספקתי לנצל יום שמש בבריכה עם שמרית, שכנתי וחברתי מהקומה השישית וגם אמא של רותם בכובע השני שלה (והיה צריך כובע או שניים באותו יום בבריכה, תאמינו לי). ירדתי או יותר נכון במקרה של הדירה שלנו, יצאתי מפתח ביתי מספר צעדים לבריכה כשב"תיק הים" שלי רק מגבת, טלפון נייד, קרם שיזוף , בקבוק מים ו...זהו. לא האמנתי כמה מהר יצאתי החוצה - בלי לנפח מצופים, לקחת מיליון מגבות, קרמים, כובעים, מים, אוכל, מוצצים, משחקים וכל השאר בשביל שעה בריכה. עם הילדים אני מוצאת את עצמי לרב אורזת לבריכה יותר זמן מאשר הזמן שאני מבלה בה. במשקל נוצה (של התיק כמובן, לא חלילה שלי, כי אני הרי לא פוקדת את המכון בכלל), צעדתי לבריכה והתיישבתי לראשונה מאז אנחנו כאן על מיטת השיזוף ולא על הכסאות והשולחן כשאני מקפידה להניח חפץ על כל אחד מהם כמו מסמנת טריטוריה לרגע שאחרי היציאה מהמים. נשכבתי בזהירות על מיטת השיזוף, לא בטוחה שהיא בכלל זוכרת אותי ואחרי כמה דקות בהן חשתי שאני כבר מוכנה לפרסם את "האגודה למלחמה בסרטן" נכנסתי למים. מה אני אגיד לכם...אחרי שלוש ומשהו שנים בהן אני משגיחה שאף אחד מסביבי לא יצא מטווח ראייתי או חלילה יטבע, לא הצלחתי למקד מבט בשמרית, בלי לחפש את מי מילדי איני רואה. ליבי דפק למרות שרק שתינו היינו בבריכה כולה. כשששחית ועל גבי לא שחה עוד ילד כמו איזה דג נקיין ולא גררתי סירה, או השטתי גלגל, חשתי לראשונה מזה הרבה זמן מהו חופש וכמה התגעגעתי אליו קצת, לא לתמיד, רק לקצת, בבוקר, בבריכה ותהיתי למה אני לא עושה את זה יותר גם בחברת הסופרים האהובים עלי. אך בטרם גמלה בליבי החלטה לחזור על המעשה למחרת היום, חליתי. כי ככה זה כנראה כשמתכננים יותר מידי. חוץ מזה התחלתי את שיעורי האנגלית הפרטיים שלי בברליץ. מידי שבוע יש לי שיעור בן שעה וחצי עם מורה, בכל פעם מורה אחר, איתו אני אמורה לפטפט באנגלית לאורך כל השיעור תוך שהוא מתקן את האנגלית שלי ועובד על נושאים שחשובים לי (כמו, רצוני להביא שלום למזרח התיכון). האמת זה נחמד למרות שזה כבר מבאס אותי קצת שביום שני יש לי עוד שיעור בעשר בבוקר ושהוא "שותה" לי את רב הבוקר....לא שתיכננתי משהו....לא תיכננתי כלום, נשבעת....חשבתי על משהו,אבל ממש לא תיכננתי
כל מי ששומע על שיעורי האנגלית ובכלל על השליחות פה בטוח שהאנגלית שלי משתפרת פלאים ושאוטוטו מזמינים אותי לקבוצת דיון בארמון בקינגהם,אבל זה לא ממש ככה. היות והשפה השלטת פה היא כאמור, הסינגליש, וקשה מאוד להבין את האנגלית של המקומיים, מה שאני משפרת הוא בעיקר היכולת להבין את המבטא שלהם וכנראה שלא ממש בהצלחה אם היום במקדונלדס שילמתי 22 דולר במקום 15 רק על טעויות של הבנת המוכרנית. חשבתי שאם אהנהן בראשי כאילו הבנתי את המלל הלא ברור שיצא לה ברגע זה מהפה, זה יהיה בסדר...מסתבר שזה יהיה בסדר רק פחות 7 דולר
זהו, בסה"כ בסדר, רגיל. הזמן עובר, למעשה חומק לנו מבין האצבעות, הילדים גדלים מבלי שאנחנו מבינים איך, לירי כבר לא בוכה כשעוזבים אותה ואני לא מפסיקה לתהות מה יותר כואב לי: שהיא בוכה כשאני עוזבת וקורעת את ליבי, או כשהיא לא בוכה וקורעת את ליבי בהיעדר הבכי ובהבנה שהיא כבר מסתדרת, ילדה גדולה ופחות צריכה אותי
בין "עספור" לסינגפור (רעיון של אורן) - הסופ"ש של ה-21/11
האמת שלא קרה שום דבר מיוחד וכבר אין מה לעדכן כמו קודם. אפשר ממש להתחיל לדבר על שגרה - בריכה בסופ"ש, בריכות של אורן מידי בוקר (כן, אורן שוחה כל בוקר חצי שעה כשהוא חמוש באם פי העמיד במים שקיבל כמתנת פרידה גאונית מהחבר'ה בעבודה שלו),הורדה של הילדים בגן בשמונה וחצי בבוקר, פרידה מלירי שעדיין בוכה בכל יום שעוזבים אותה, אבל מתאוששת כבר יותר מהר, ניסיון להתאמן 4 פעמים בשבוע ולבלות עוד זמן במכון הכושר שמרחיק אותי מהרחובות כאילו אני איזו עבריינית, קניות בסופר המקומי אחת לשבוע, קצת הסתובבות בקניונים כי עדיין נשאר זמן פנוי אחרי המכון, "הסנפה" שבועית של "ספורה", איסוף הילדים מהגן בשלוש, חברים בארבע, ארוחת ערב כשאורן מגיע בשמונה בערך, הרדמות וצפייה בלפחות שלושה פרקים של "עספור" בהתאם לשעה בה נרדמו הילדים. אתמול פירגנו לעצמינו וצפינו עד אחרי חצות וגם לירי פרגנה לנו ולא התעוררה בלילה. בבוקר קמנו והיינו כחולמים. אורן שאל אותי אם קמתי אליה, אני שאלתי אותו אם קם אליה ושנינו לא האמנו שאף ילד לא ישן ביננו במיטה.את היום העברנו באנרגיות מדהימות כמו שני צעירים ששתו לראשונה רד-בול. היינו בבריכה 4 שעות ואורן לא הפסיק לדבר בהלהבות על "החדר על המים", שלנו - השם שהוא נתן לדירה שלנו. החלטנו ביננו לבין עצמינו, מבלי לשתף בשלב זה את חשבון הבנק שלנו, שאין מצב שאנחנו חוזרים לדירת שלושת החדרים שלנו בכפ"ס. שאנחנו חייבים דירת גן. הילדים כ"כ נהנים פה מה"בלקוני" ומהמרחב הפנימי של הדירה, שלהחזיר אותם לכפ"ס, יהיה כמו לביית ציפור טרופית, "עספור". החלטנו גם שאחרי כזה מרחק מהבית, מה זה לגור במקום כמו כפר יונה שלפני חצי שנה, פחדנו מהמרחק שלו מבתי ההורים. אבל עוד חזון למועד ובקצב של הבזבוזים פה, ייתכן ונצטרך למכור גם את הדירה בכפ"ס ולעבור לדירת חדר בג'לג'וליה. עוד נושא שהפך שגרה הוא השטח המת בבית. מאז שקארן נכנסה לחיינו אני מרגישה שיש לי שטח מת בבית כמו ברכב. אני לא ממש שולטת ברשימת הקניות ומוצאת את עצמי מתקשרת אליה מהסופר ושואלת מה צריך לקנות, כי אני כבר פחות מבשלת. בימי ראשון כשהיא בחופש, לוקח לי זמן למצוא את כל חומרי הגלם להכנת ארוחת הצהריים לילדים, ככה שיוצא שמהיר יותר להזמין מקדונלדס מאשר לחכות שאמצא את פירורי הלחם לשניצלים. זה קטע, לא לדעת דברים שקורים בבית שלך. אתה אמנם הנהג, בעל הרכב, אבל השטח המת הוא בלתי נמנע ולא משנה כמה מיומן תהיה בנהיגה, זה אינהרנטי ברכב. ככה גם עם העוזרת. ברגע שלקחת אותה, הפכת חלק מהבית שלך לשטח מת. וזה לא שיש לי משהו נגד שטחים מתים,זה פשוט משהו שצריך להתרגל אליו, כמו בנהיגה. זהו, כמעט חצות של יום ראשון, כמעט מתחיל פה עוד שבוע. זה עתה סיימנו לצפות בעוד שרשרת משובחת של פרקי "עספור" והחלטנו שאולי לירי ראויה לכינוי הזה אצלנו בבית. יהלי - גוזל ולירי - עספור. מתאים לה - לא ככה? מחר בבוקר שוב אלווה את הילדים לגן, שוב לירי תבכה ובכייה ילווה אותי כל הדרך החוצה, שוב אחזור בשלוש ואמצא אותה רוקדת ומאושרת, שוב יבואו חברים, שוב מקלחות, ארוחת ערב, הרדמה ו..."עספור". אז כן, אולי כבר אפשר לדבר על שגרה
http://elfyourself.jibjab.com/view/O5Vuj0lz2YGrGdXn
משפחת ארבל בריקוד סוער לרגל חג המולד המתקרב
underwater world
היום יש פה פאבליק הולידיי נוסף, מלזי פעם. הרי מאז הדיוואלי שחל בחמישי לחודש, לא היו חגים, מה שממש מלחיץ את הסינגפורים, אומה היפראקטיבית שכמותם. שבועיים בלי חג זה צום ממושך מידי עבורם. מובן שהם לא שוקטים על השמרים ומקשטים פה את הרחוב לקראת הכריסמס כאילו יבואו מגינס לצלם, ולכן החג הזה באמצע השבוע, בא להם בדיוק בזמן. לא שנראה לי שמישהו באמת יודע על שום מה זבח פסח,אבל זה לא באמת משנה לחולי הקניות הללו שקיבלו עוד יום לגדוש את הקניונים ולבזבז כסף. אז אנחנו החלטנו לרגל החג, לקחת את הילדים לעולם המיים באי סנטוזה, שכבר ביקרנו בו בעבר. הגענו לאי המלאכותי הזה ואני לא יכולתי שלא לחשוב על הסרט "עולמו של טרומן" ולחכות שהמפיק יצא מאחורי השמש ויסביר מה עשו פה.אבל אף אחד לא יצא מאחורי צמחיית יער הגשם הכאילו טבעית ,מאחורי עצי הקוקוס שכאילו היו מאז ומעולם על החוף שהחול שלו מיובא מתאילנד כנראה. הכל המשיך להראות מלאכותי כפי שהיה בביקורינו הקודם. הגענו למקום במהירות כדי להספיק ולהתמקם לצד מיכל ומשפחתה במופע הדולפינים בדולפינ'ס לגון. לירי היתה עסוקה בלבחון את הקהל וממש לא התעניינה בתרגילים המתעללים שעשו הדולפנים - כמו לתת סנפיר לשלום למאמן, להביא כדור, לכדרר כדור ולסובב חישוק על האף סטייל הולה הופ כאילו הם דולפיני חופש ששוחים להם במאווי הוואי ולא באיזה לגונה ריף ,עלק, בעולם המים בסינגפור. האמת, אף אחד מאיתנו לא התרשם מהמופע שודאי היה נאסר ע"י "צער בעלי חיים"או מהדולפינים המכוערים שהציגו אותו. הדולפינים פה נראו כאילו ירד להם הצבע (ראו תמונה מצורפת), כאילו המייק אפ האפור שלהם לא עמיד במים, מה שהסתבר כנכון אחרי שחברים שהאזינו לדברי המדריכה שהנחתה את ה"אירוע" אמרו לנו. מסתבר שלטענת המדריכה,שלא נראתה כמו ביולוגית ימית בכלל, אבל בכל זאת סיפקה עובדות מדעיות, הצבע של הדולפינים דוהה עם הזמן. בואו נסכם ונאמר שעם או בלי הצבע,זה היה מדכא ,כל המופע הזה. אחריו המשכנו בשמחה לאקווריומים הממוזגים. האמת, הסינגפורים לא מפסיקים להפתיע, זה כאילו הם חשבו על הכל, או במקרה הזה, בלי הכאילו, הם חשבו על הכל. המקום יפייפה ואטרקטיבי, הרבה יותר לנו ההורים, מאשר ליהלי ולירי. יש בו שפע אקווריומים אבל האקווריום הרציני הוא זה שמעוצב בצורת מנהרה וסוגר עליך מכל הכיוונים בעוד אתה נוסע בתוכו על מסוע. גאוני - מרגישים ממש כמו בצלילה בים, אפילו בלי לקחת קורס שני כוכבים בריף באילת. אחרי החוויה הזו, המשכנו רק כדי לגלות את הגאונות הבאה שהיא בריכות ליטוף. דגים ואקווריומים עם מקום לידיים להאכלה וליטוף דגים. די, תגידו שזה לא רעיון גאוני. ליטפנו חתולי ים ענקיים, האכלנו אותם(ונזכרו בערגה בארוחות הבוקר במסגרת "מנטה ריי") וליטפנו דגים ג'ינג'יים כאלה(ראו צילום אילוסטרציה להמחשה, שמות הדגים האמיתיים שמורים במערכת מחשש להאכלת יתר). התרגשתי כמו בפעם הראשונה שאמא שלי הרשתה לנו להביא כלב הביתה...אחרי שגמרתי להתלהב מזה שאני נוגעת בחתולי ים ובדגי זהב ענקיים, והתחלתי להרהר שוב במחירו של קורס צלילה בתאילנד, הלכנו לאכול, מה שהלהיב את הילדים קצת יותר מכל חיי המים שזה עתה היו עדים להם במסגרת הנשיונל ג'אוגרפיק דיי, שההורים כפו עליהם. הם עצמם היו מעדיפים להישאר בבית ולצפות בבת הים הקטנה או בנמו כנראה...,אבל נלקחו בעל כורחם לדבר האמיתי. הערב עבר בנעימים ובלילה שוב ישבנו אורן ואני למנת "עבפור" היומית שלנו שכוללת בד"כ שלושה פרקים ברצף. לפנות בוקר יהלי עבר למיטה שלנו בלי שאורן הרגיש ובבוקר כשהוא שאל את יהלי "איך הגעת למיטה שלנו בלילה" ענה יהלי: "לקחתי שמאלה והגעתי"...שיהיה לכולם לילה טוב, המשך יום טוב ובוקר יום שישי מצוין (בהתאמה לאזור הזמן בו אתם נמצאים). יהלי מחר שוב מככב כאבא שבת ומחליף את חברו מורג שהיה אמור להיות. נראה מה אצליח לצלם מהטקס מחר ולהעלות לבלוג ועד אז רק טוב. אמא של אבא שבת
יום ראשון במכון 16/11/10
היום הייתי במכון הכושר היוקרתי שלי, אחרי שמייד אחרי שנרשמתי, בגד בי גופי, או קיבל רגליים קרות, יצא נגדי וחליתי. במשך 5 ימים סבלתי מחולשה וכאבי גוף, כאילו כל מערכת החיסון שלי מתמרדת נגד ההרשמה למכון. שריריי התחננו שאוותר ואפרוש עוד בטרם התחלתי, אבל היום התייצבתי שם כבר בתשע בבוקר אחרי פרוסה של חמאת בוטנים, בשביל לא ללכת על בטן ריקה בטעות, והלכתי במשך שמונים ומשהו דקות מעל שבעה ומשהו ק"מ עם שיפועים בדרך. ההליכה הארוכה התאפשרה לי בזכותו של רוברט דה נירו ושחקנים נוספים ששיחקו לצידו בסרט החמוד "הילדים בסדר" בו צפיתי. אחרי הסרט כמעט באורך מלא הזה, כי היו חסרים בו קטעים שבטח לא נצרבו טוב, החלטתי כנראה בטמטומי כי רב לגשת מיוזמתי, לא אף אחד לא עמד לי עם אקדח צמוד לראש, לאחד המאמנים ולבקש שיראה לי מספר תרגילים במכשירים ליד אחורית. אחרי שעניתי שוב בטפשות כי לא עשיתי כל חימום, הוא עשה לי חימום שהעלה את הדופק שלי לשחקים עוד לפני שהרמתי משקולת במשקל צללית מינראלית של מאק. הגעתי למשקולות עם רגליים תפוסות, ואחרי שהוא וידא שאני עושה שלושה סטים שבכל אחד מהם הוא מעלה את המשקל שאני מרימה, הוא הבין שאין איתי עתיד ונאתר להפצרותיי ולדגל הלבן שהבאתי עימי מבעוד מועד והנפתי והפסיק. דידיתי לי לעבר חדר הרחצה כשכל שריריי מזכירים לי את שניסו להגיד לי במשך חמשת ימי המחלה. שתיתי קפה עם סוכר לבן ואבקת חלב, ותהיתי אם במקום שדוגל בבריאות, לא יהיה זה ראוי לתת למנויים סוכר חום ובחירה בין חלב ניגר לחלב סויה לחלב אורז או שקדים. אל עבר קנקני התה הסיניים שניצבו לצד מכונת הקפה לא העפתי מבט נוסף, יש גבול חשבתי, עבדתי מספיק קשה בשביל הקפה שלי...והסוכר הלבן. הגעתי מורעבת הביתה בשביל להבין כי אני סובלת קשות מציפורן חודרנית שלא עמדה בנטל של שעתיים במחלקה הסגורה של נעלי ההתעמלות שלי, השתגעה והחליטה לחדור לי לעור. עכשיו באמת הייתי בבעיה - לאן הולכים במקרה כזה ואיך בכלל אומרים באנגלית "ציפורן חודרנית". אחרי שביררתי את המינוח הרפואי (אינגרואן נייל) והבנתי שכאן אני זקוקה לרופא עור, מישהו עם תואר ברפואה ולא סתם פדיקוריסטית שעשתה,במקרה הטוב, קורס ב"איב סנטר" רעננה, התקשרתי לבי"ח פה בעיר. אחרי שפקידת הקבלה הבינה את הבעיה שלי, או שלפחות עשתה הצגה של מבינה וקבעה לי תור להיום, אספתי את הילדים ונסענו לבית החולים שנראה יותר כמו בית מלון חמישה כוכבים. הרופא,ד"ר וואנג משהו משהו, העיף מבט בציפורן ורשם לי משחה. הוא אמר שאם אחכה שבוע, הציפורן תגדל וכבר לא תחדור לי לעור. אחרי התמרדות מצידי בצייני כי בארץ חותכים את עורי ללא הרדמה ואני מרוצה מזה, הוא הסכים. התיישבתי על המיטה, מרוצה מעצמי ומקווה שלא טעיתי כשאמרתי לסיני לחתוך אותי בלי הרדמה בעוד הוא מתקרב אלי חמוש בקוצץ ציפורניים. זיעה קרה בצבצה ממצחי, או שהיו אלה אגלי זיעה עוד מההליכון של הבוקר. לא הבנתי איך בדיוק הוא יוציא את הציפורן בעזרת קוצץ, אבל הוא בסה"כ "עיצב" את הציפורן שלי, חתך את הקצה שלה ואמר שככה יותר טוב. כששאלתי אם עכשיו היא לא תגדל לתוך הבשר, הוא הסתכל בי ועשה תנועה של קרוס פינגרס וזה רופא שלמד באוניברסיטה...היה מת להתקבל ללימודים באיב סנטר...ואז נזכרתי שאם הגעתי עד הלום, אז שיבדוק גם את נקודת החן שלי בגב. שוב הפגין ד"ר וואנג משהו משהו, בקיעות מופלאה בחומר ופסק במהירות - נוט קנסר, יענו, לא סרטן. נרגעתי, מה אני אגיד לכם, ושבה עטרה ליושנה. חזרנו הביתה בגשם שוטף כשאני עדיין חשה בבירור בכאב ומגלה כי צמחה לי עוד זרת ברגל בצורת שלפוחית ענקית מלאה נוזלים מההליכה הממושכת היום. הגוף בהחלט מדבר אלי שוב ואם דויד גרוסמן היה פה, הוא בודאי היה נותן לי לקרוא את ספרו "בגוף אני מבינה", אבל הוא לא פה ומחר הילדים אמנם בחופש לרגל עוד איזה חג מלאזי, אבל אני מקווה לקפוץ בערב למכון לאיזה "קוויקי" על ההלכיון עם איזה פרק של "סרוגים". קרוס פינגרס כמו שד"ר וואנג עושה, לילה טוב ומי ייתן שירדו לי הלילה המים...מהשלפוחית
pure fitness
אחרי החוויה הטראומטית בחדר הכושר של הבניין החלטתי לתת לשרירים שלי מנוחה על משקל מנוחת הלוחם, לא שהם עבדו יותר מידי או נתפסו במהירות, אם אפשר לקרוא לאיטיות בה הלכתי/הזדחלתי על ההליכון ובאיטיות בה דיוושתי באופניים, בושת וחרפת שיעורי הספינינג לדורותיהם.
החלטתי לחפש חדר כושר משוכלל עם שיעורים אליהם אצטרף וכך לא יהיה לי משעמם. מיכל שמחה להצטרף אלי לחיפוש וזה מה שעשינו ביומיים האחרונים. החלנו את חיפושינו במכון מקומי בקרבת הבית שחדר הכושר שלו נראה כמו סצינה הלקוחה מ"רוקי 3". הכל אפלולי, מיושן משהו, רק זירת האגרוף לא נראתה בשום מקום. מה שכן הדהד בקולי קולות היה קולה של המדריכה שהעבירה שיעור קריעה כלשהו שרק מלהסתכל עליו התחלתי להזיע...זיעה קרה, כמובן, מהפחד.
אחרי ששרווין ,המדריך שליווה אותנו בסיור, התיישב ואחרי עוד כמה פעמים בהן שאלנו שוב ושוב "מה? מה?" רק באנגלית כמובן, כי המורה מהשיעור ליד המשיכה לשרוף קלוריות רק מלצרוח לתוך המדונה שלה, הבנו שיש מחיר חודשי ויש דמי רישום, אבל שרווין היה מוכן לוותר על הכל, וכנראה גם למכור את אמא שלו, רק כדי שנירשם למכון. הוא רשם מחיר ומחק, ורשם מחדש, ושוב ניסה לפתות עם כל מיני הנחות מהנחות שונות. כאמור, רק אמא שלו חסרה לנו להשלמת המשא ומתן. היות וחדר הכושר היה משולל כבלים וכלל רק ערוצים מקומיים סטייל חדשות אסיה, שהן מעניינות, אני לא מזלזלת, אבל לא מספיק בשביל להחזיק אותי יותר משתי שניות על ההליכון ביום טוב,היות והאקוסטיקה לא היתה הצד החזק שם והיות והמכון כולו הזכיר מקלט של בניין, המשכנו הלאה.
המכון הבא כבר היה עליית מדרגה, גם במחיר. הוא צפה על אורצ'רד, המקבילה הסינגפורית לפיפט אווניו, הוא התהדר בפינת קפה ושתייה קלה וספריית וידאו להשאלה למנויים. אבל שוב, למרות חביבותו של סאם, שהתלווה אלינו, שאימו לא נכללה במו"מ הפעם, אבל בהחלט היה מוכר איזו בת דודה מדרגה שנייה, החלטנו שזה עדיין לא זה. בכלל במכוני הכושר כולם נדרשנו למלא שאלון שכלל מלבד פרטים אישיים ואיש קשר למקרה חרום, שביננו עשוי לקרות ברגע הראשון שנעלה ברצינות על אחד המכשירים וליבנו לא יעמוד במאמץ ויקרוס, גם שאלות אישיות עד מביכות כמו מדוע החלטתי להתחיל בכושר דווקא עכשיו, מהן מטרותי בכושר - שאלה שכללה מספר תשובות רב מאוד ביניהן שיפור השינה, שאין ספק שגם אם היו נותנים לי עשר שעות לענות על השאלון, לא הייתי מגיעה לתשובה כזו, וכמה מהר אני רוצה שהשינו יקרה.
אם היינו בארץ, הייתי בודאי מתחילה בכושר בחורף בתקווה להרגיש יותר נוח בביקיני בקיץ, אבל היות ואנחנו בסינגפור, מה אני אמורה לענות - מחר? מתי אני מצפה שהשינוי יקרה? מתי שאזיז סוף סוף את התחת שלי ואתחיל לעבוד. היינו חייבות לשבת לקפה וסקונס בשביל לארגן את המחשבות וגם כי ראינו יותר מידי כושר ליום אחד ונהיינו רעבות. נהייתה לי סחרחורת רק מלצפות בכ"כ הרבה שיעורי ספינינג, ממש התחיל לדפוק לי הלב. אחרי שהעמסנו עוד קלוריות שמחות, בידיעה שברור שהן תרדנה מעלינו בקלי קלות ממש בקרוב, אותו קרוב בו יגיע המשיח, עברנו למכון הבא - תעשייה מטורפת של שלוש קומות, שלושה סטודיו ועדיין בלי כבלים ומסכים אישיים במכשירים. מה השיקול פה, התקשינו להבין, הרי הוא לא כלכלי, הייתכן שחוץ מאיתנו אף אחד לא משתעמם לצעוד או לרוץ או במקרה שלי, סתם לבהות, בלי סרט טוב שמעביר את הזמן ומחקה את פעולתו של משכך כאבים עבור השרירים והלב שמאיים להתפקע עם יעשה עוד צעד נוסף? חזרנו מיואשות לרחוב החם ופתאום נזכרה מיכל בחדר כושר שראתה שצופה על הרחוב ובו טרם ביקרנו. עלינו במדרגות נעות שנראה כאילו הן עולות לשמיים, ונכנסנו בדלתות "פיור פיטנס" שהתברר כגן עדן אמיתי. מכון כושר בוטיק, החלטנו לקרוא לו, כזה שנעדר מוסיקת דיסקוטקים רועמת, לא עובד על מסות של מנויים, מתהדר במכשירי כושר שטרם נראו במחוזותינו, פינת קפה ומשקאות קלים, פינת קריאה, אינטרנט והכי חשוב סיפריית די וי די לצפייה אישית כאשר לכל מכשיר מחובר די.וי.די ומסך משלו. החסרנו פעימה. הייתכן, שיש מי שמבין לליבנו, היש צוהלת ושמחה כמוני מסיכה? בזמן שאניטה, המדריכה דיברה, מיכל ואני היינו עסוקות בלהתפעל מהאוסף המרשים שכללה הספרייה - סדרות כמו הפמלייה, אבודים וגיבורים נחו להן באין מפריע לצד הסרטים החדשים ביותר ששודרו בקולנוע. הדיאט קולה עלתה לנו לראש. ואז הגיע המחיר. הדופק שלנו שהיה גם ככה גבוה רק מלפנטז על המרתונים שנרוץ בכדי לסיים את הצפייה ב"אוואטאר", נסק לגבהים שגם מדללי דם לא יוכלו להם. נשמנו עמוק ויצאנו לדסקס על זה במלתחות. אחרי שנדהמנו שהמלתחות מכילות גם בגדים להחלפה - חולצות, מכנסיים, גרביים, מגבות ראינו את הדיאודורנטים, קרמי הגוף, המגבות המפנקות היבשות והרטובות בריח לימון שמאוכסנות במקרר לאלו שסיימו אימון. מרב קור, התיישבנו בסאונה לדבר בשקט, לא שהיה רועש במועדון, פשוט שקט אחר, בלי טפיפות רגליים על מכשירים ובלי שאנשים שורפים קלוריות לידי בלי הכרה.. יצאנו לחשוב על זה בבית, עם הבעלים.יותר נכון, ידענו שלנו אין מה לחשוב אבל להם יהיה הרבה מה לומר לנו, שתי לא מתמידות שרוצות להירשם לחדר כושר אקסלוסיבי רק בשביל לצפות בסרטי הדי,וי,די במקום.ההיגיון אמר שעדיף לעשות מנוי לספריית וידאו,אבל הלב והרגליים היום בפיור פיטנס. אחרי עשרים וארבע שעות נוספות, אניטה כבר נתנה לנו כרטיסי חבר זמניים, בקבוק מים אישי עם סמל המכון והזמינה עבורינו רמקולים אישיים...איך לא? איך נאזין לסרטים שלנו. אחרי עוד כמה כוסות דיאט קולה, סיבוב נוסף במלתחה, נקבעה לנו אוריינטציה עם מאמן כושר אישי.אני אישית לא הבנתי למה צריך חצי שעה בכדי להבין איך להפעיל את המכשירים - כמה זמן כבר לוקח להסביר איפה הפליי בדי.וי.די???
הגעתי עם מיכל להדרכה היום ממוטטת מאיזו שפעת שתקפה אותי, בטח שפעת מזגנים,אז נאלצתי לפרוש באמצע, האמת די בתחושת אכזבה. מקווה לפתוח דף חדש בחיי כחובבת כושר.ואם צריך די.וי.די בשביל להגיע לשם,אז צריך.לפעמים גם צריך כפר שלם בשביל לגדל ילד, כמו שהילארי קלינטון אמרה.כאן פז ארבל, מקווה לפתוח דף חדש בעולם הכושר , פיור פיטנס, סינגפור
החלטתי לחפש חדר כושר משוכלל עם שיעורים אליהם אצטרף וכך לא יהיה לי משעמם. מיכל שמחה להצטרף אלי לחיפוש וזה מה שעשינו ביומיים האחרונים. החלנו את חיפושינו במכון מקומי בקרבת הבית שחדר הכושר שלו נראה כמו סצינה הלקוחה מ"רוקי 3". הכל אפלולי, מיושן משהו, רק זירת האגרוף לא נראתה בשום מקום. מה שכן הדהד בקולי קולות היה קולה של המדריכה שהעבירה שיעור קריעה כלשהו שרק מלהסתכל עליו התחלתי להזיע...זיעה קרה, כמובן, מהפחד.
אחרי ששרווין ,המדריך שליווה אותנו בסיור, התיישב ואחרי עוד כמה פעמים בהן שאלנו שוב ושוב "מה? מה?" רק באנגלית כמובן, כי המורה מהשיעור ליד המשיכה לשרוף קלוריות רק מלצרוח לתוך המדונה שלה, הבנו שיש מחיר חודשי ויש דמי רישום, אבל שרווין היה מוכן לוותר על הכל, וכנראה גם למכור את אמא שלו, רק כדי שנירשם למכון. הוא רשם מחיר ומחק, ורשם מחדש, ושוב ניסה לפתות עם כל מיני הנחות מהנחות שונות. כאמור, רק אמא שלו חסרה לנו להשלמת המשא ומתן. היות וחדר הכושר היה משולל כבלים וכלל רק ערוצים מקומיים סטייל חדשות אסיה, שהן מעניינות, אני לא מזלזלת, אבל לא מספיק בשביל להחזיק אותי יותר משתי שניות על ההליכון ביום טוב,היות והאקוסטיקה לא היתה הצד החזק שם והיות והמכון כולו הזכיר מקלט של בניין, המשכנו הלאה.
המכון הבא כבר היה עליית מדרגה, גם במחיר. הוא צפה על אורצ'רד, המקבילה הסינגפורית לפיפט אווניו, הוא התהדר בפינת קפה ושתייה קלה וספריית וידאו להשאלה למנויים. אבל שוב, למרות חביבותו של סאם, שהתלווה אלינו, שאימו לא נכללה במו"מ הפעם, אבל בהחלט היה מוכר איזו בת דודה מדרגה שנייה, החלטנו שזה עדיין לא זה. בכלל במכוני הכושר כולם נדרשנו למלא שאלון שכלל מלבד פרטים אישיים ואיש קשר למקרה חרום, שביננו עשוי לקרות ברגע הראשון שנעלה ברצינות על אחד המכשירים וליבנו לא יעמוד במאמץ ויקרוס, גם שאלות אישיות עד מביכות כמו מדוע החלטתי להתחיל בכושר דווקא עכשיו, מהן מטרותי בכושר - שאלה שכללה מספר תשובות רב מאוד ביניהן שיפור השינה, שאין ספק שגם אם היו נותנים לי עשר שעות לענות על השאלון, לא הייתי מגיעה לתשובה כזו, וכמה מהר אני רוצה שהשינו יקרה.
אם היינו בארץ, הייתי בודאי מתחילה בכושר בחורף בתקווה להרגיש יותר נוח בביקיני בקיץ, אבל היות ואנחנו בסינגפור, מה אני אמורה לענות - מחר? מתי אני מצפה שהשינוי יקרה? מתי שאזיז סוף סוף את התחת שלי ואתחיל לעבוד. היינו חייבות לשבת לקפה וסקונס בשביל לארגן את המחשבות וגם כי ראינו יותר מידי כושר ליום אחד ונהיינו רעבות. נהייתה לי סחרחורת רק מלצפות בכ"כ הרבה שיעורי ספינינג, ממש התחיל לדפוק לי הלב. אחרי שהעמסנו עוד קלוריות שמחות, בידיעה שברור שהן תרדנה מעלינו בקלי קלות ממש בקרוב, אותו קרוב בו יגיע המשיח, עברנו למכון הבא - תעשייה מטורפת של שלוש קומות, שלושה סטודיו ועדיין בלי כבלים ומסכים אישיים במכשירים. מה השיקול פה, התקשינו להבין, הרי הוא לא כלכלי, הייתכן שחוץ מאיתנו אף אחד לא משתעמם לצעוד או לרוץ או במקרה שלי, סתם לבהות, בלי סרט טוב שמעביר את הזמן ומחקה את פעולתו של משכך כאבים עבור השרירים והלב שמאיים להתפקע עם יעשה עוד צעד נוסף? חזרנו מיואשות לרחוב החם ופתאום נזכרה מיכל בחדר כושר שראתה שצופה על הרחוב ובו טרם ביקרנו. עלינו במדרגות נעות שנראה כאילו הן עולות לשמיים, ונכנסנו בדלתות "פיור פיטנס" שהתברר כגן עדן אמיתי. מכון כושר בוטיק, החלטנו לקרוא לו, כזה שנעדר מוסיקת דיסקוטקים רועמת, לא עובד על מסות של מנויים, מתהדר במכשירי כושר שטרם נראו במחוזותינו, פינת קפה ומשקאות קלים, פינת קריאה, אינטרנט והכי חשוב סיפריית די וי די לצפייה אישית כאשר לכל מכשיר מחובר די.וי.די ומסך משלו. החסרנו פעימה. הייתכן, שיש מי שמבין לליבנו, היש צוהלת ושמחה כמוני מסיכה? בזמן שאניטה, המדריכה דיברה, מיכל ואני היינו עסוקות בלהתפעל מהאוסף המרשים שכללה הספרייה - סדרות כמו הפמלייה, אבודים וגיבורים נחו להן באין מפריע לצד הסרטים החדשים ביותר ששודרו בקולנוע. הדיאט קולה עלתה לנו לראש. ואז הגיע המחיר. הדופק שלנו שהיה גם ככה גבוה רק מלפנטז על המרתונים שנרוץ בכדי לסיים את הצפייה ב"אוואטאר", נסק לגבהים שגם מדללי דם לא יוכלו להם. נשמנו עמוק ויצאנו לדסקס על זה במלתחות. אחרי שנדהמנו שהמלתחות מכילות גם בגדים להחלפה - חולצות, מכנסיים, גרביים, מגבות ראינו את הדיאודורנטים, קרמי הגוף, המגבות המפנקות היבשות והרטובות בריח לימון שמאוכסנות במקרר לאלו שסיימו אימון. מרב קור, התיישבנו בסאונה לדבר בשקט, לא שהיה רועש במועדון, פשוט שקט אחר, בלי טפיפות רגליים על מכשירים ובלי שאנשים שורפים קלוריות לידי בלי הכרה.. יצאנו לחשוב על זה בבית, עם הבעלים.יותר נכון, ידענו שלנו אין מה לחשוב אבל להם יהיה הרבה מה לומר לנו, שתי לא מתמידות שרוצות להירשם לחדר כושר אקסלוסיבי רק בשביל לצפות בסרטי הדי,וי,די במקום.ההיגיון אמר שעדיף לעשות מנוי לספריית וידאו,אבל הלב והרגליים היום בפיור פיטנס. אחרי עשרים וארבע שעות נוספות, אניטה כבר נתנה לנו כרטיסי חבר זמניים, בקבוק מים אישי עם סמל המכון והזמינה עבורינו רמקולים אישיים...איך לא? איך נאזין לסרטים שלנו. אחרי עוד כמה כוסות דיאט קולה, סיבוב נוסף במלתחה, נקבעה לנו אוריינטציה עם מאמן כושר אישי.אני אישית לא הבנתי למה צריך חצי שעה בכדי להבין איך להפעיל את המכשירים - כמה זמן כבר לוקח להסביר איפה הפליי בדי.וי.די???
הגעתי עם מיכל להדרכה היום ממוטטת מאיזו שפעת שתקפה אותי, בטח שפעת מזגנים,אז נאלצתי לפרוש באמצע, האמת די בתחושת אכזבה. מקווה לפתוח דף חדש בחיי כחובבת כושר.ואם צריך די.וי.די בשביל להגיע לשם,אז צריך.לפעמים גם צריך כפר שלם בשביל לגדל ילד, כמו שהילארי קלינטון אמרה.כאן פז ארבל, מקווה לפתוח דף חדש בעולם הכושר , פיור פיטנס, סינגפור
ביתי אל מול גולה ורשמים ראשונים מחדר הכושר - 8/11/10
ואלה הדיווחים מארבעים הדקות שביליתי בחדר הכושר, או כמו שמיכל אומרת אלה הרשמים הראשונים משבירת הדיסטנס שלי ושל חדר הכושר.
בשביל להיכנס לאווירה דמיינו לעצמכם בבקשה את הסצינה ההורסת מצחוק בה בריג'יט ג'ונס מנסה להיכנס לכושר, מדוושת באופניים, עומדת לקום מהמכשיר ונופלת הצידה, עכשיו תכפילו את הסצינה הזו בארבע בערך ותקבלו אותי בחדר הכושר....ראשית, ניסיתי להיכנס למקום במשך מספר דקות ממספר כניסות עד שהבנתי שאני צריכה להעביר את הכרטיס שלי. נכנסתי פנימה והתנהגתי כאילו כבר פקדתי את המקום עשרות פעמים. אחרי שניסיתי להפעיל את ההליכון כמה דקות בהן המנקה בהתה בי בהבעה מהולה בצער ורחמים, הבנתי שאני שוב צריכה להכניס משהו למקום כלשהו, והכנסתי מן מפתח אדום למקום בו כתוב סטארט.אחרי שצלחתי את החלק הטכלנולוגי, התפניתי לחלק לשמו התכנסנו ועליתי בטבעיות על ההליכון. התחלתי לצעוד בקלילות כשאני מופתעת מהכושר שלי. לאט אך בטוח עליתי לשש נקודה שבע וקצת מתחת וככה צעדתי לי גאה בעצמי במשך כעשר דקות שנדמו כנצח. אחרי שהרגשתי שמשאבת הלב שלי עומדת להתפוצץ ושחשתי כאב עז בבית החזה ובמצח, הצנחתי את עצמי לדרגה מבזה של חמש וחצי וגם בה חשתי שאני על סף פינוי למחלקה קרדיולוגית ושכדאי כבר להתחיל לבדוק אם יש רופא בחדר. לצערי, בחדר היו רק שתי נשים חטובות שהתאמנו כאילו ריצה היא הדבר הפשוט ביותר שהן עשו בחיים שלהן. שתיהן היו חמושות באם פי ולא היו מודעות לארוע הלב שמתרחש ממש לידן,אבל אומרים שתמיד זה ככה עם התקפי לב, לא תמיד יש איך להציל ולפעמים זה פשוט מאוחר מידי. במקרה שלי, אחרי כשלושים וחמש דקות וכמעט שלושה קילומטרים עלובים ירדתי אחר כבוד מההליכון ועברתי להרגיע את שרירי הרועדים ממאמץ על האופניים. הרגשתי מספיק בטוחה אחרי אתמול. בחרתי בתוכנית ששמה "פיק" שהתבררה ככזו שעוברת כל דקה בערך להתנגדות בלתי אפשרית של איזה ארבע וחצי. שתי דקות מאוחר יותר כבר דיוושתי לי בשלווה על מהירות של שתיים וחצי במשך עוד איזה 7 ק"מ וכעבור כמעט עשרים דקות הכרזתי על סיומו של האימון הראשון שלי. עשיתי הצגה של מתיחות וניסיתי לחזור לנשום נורמאלי. הרגשתי כמו בטרק בהרי ההימאליה בהם החמצן כ"כ דליל עד כי קשה לנשום. ניסיתי לצאת בנונשלאנטיות מהמקום בלי לעורר מהומה, כי הרי כבר פקדתי אותו עשרות פעמים, אבל כמעט נתקעתי בדלת הזכוכית שלא נפתחה. ניסיתי דלת אחרת, אבל גם היא לא נפתחה. השתיים שלידי עדיין לא הבחינו במתרחש כי הן היו עסוקות בחיטוב עצמן לדעת. לבסוף נגעתי בכתפה הענוגה של אחת מהן והיא הסבירה שיש ללחוץ על הכפתור....ברור...איך לא חשבתי על זה שבשביל לצאת מהכלא הזה, לא צריך לקרוא לסוהר, אלא ללחוץ על הכפתור. בשארית כוחותי זחלתי הביתה ופינטזתי על המתוק שאני אוכל. אחרי ששכבתי באפיסת כוחות עוד כמה דקות, נזכרתי שראיתי שבאימון הדמיקולו שעשיתי הורדתי איזה מאה חמישים קלוריות ששוות בערך לביס מהעוגה שתיכננתי לאכול. החלטתי להסתפק בירקות המוקפצים של קארן, אחרי שהשבעתי אותה שהם הוקפצו במעט שמן. השעה שמונה וחצי וטרם נתפסו לי השרירים. מקווה שמחר יעמדו כוחותי לפקוד את ההליכון שוב ואולי להתנהג ביתר טבעיות בכניסה וביציאה מהמקום. כאן פז ארבל ג'ונס, בניסיונה להתחטב מעט בסינגפור
בשביל להיכנס לאווירה דמיינו לעצמכם בבקשה את הסצינה ההורסת מצחוק בה בריג'יט ג'ונס מנסה להיכנס לכושר, מדוושת באופניים, עומדת לקום מהמכשיר ונופלת הצידה, עכשיו תכפילו את הסצינה הזו בארבע בערך ותקבלו אותי בחדר הכושר....ראשית, ניסיתי להיכנס למקום במשך מספר דקות ממספר כניסות עד שהבנתי שאני צריכה להעביר את הכרטיס שלי. נכנסתי פנימה והתנהגתי כאילו כבר פקדתי את המקום עשרות פעמים. אחרי שניסיתי להפעיל את ההליכון כמה דקות בהן המנקה בהתה בי בהבעה מהולה בצער ורחמים, הבנתי שאני שוב צריכה להכניס משהו למקום כלשהו, והכנסתי מן מפתח אדום למקום בו כתוב סטארט.אחרי שצלחתי את החלק הטכלנולוגי, התפניתי לחלק לשמו התכנסנו ועליתי בטבעיות על ההליכון. התחלתי לצעוד בקלילות כשאני מופתעת מהכושר שלי. לאט אך בטוח עליתי לשש נקודה שבע וקצת מתחת וככה צעדתי לי גאה בעצמי במשך כעשר דקות שנדמו כנצח. אחרי שהרגשתי שמשאבת הלב שלי עומדת להתפוצץ ושחשתי כאב עז בבית החזה ובמצח, הצנחתי את עצמי לדרגה מבזה של חמש וחצי וגם בה חשתי שאני על סף פינוי למחלקה קרדיולוגית ושכדאי כבר להתחיל לבדוק אם יש רופא בחדר. לצערי, בחדר היו רק שתי נשים חטובות שהתאמנו כאילו ריצה היא הדבר הפשוט ביותר שהן עשו בחיים שלהן. שתיהן היו חמושות באם פי ולא היו מודעות לארוע הלב שמתרחש ממש לידן,אבל אומרים שתמיד זה ככה עם התקפי לב, לא תמיד יש איך להציל ולפעמים זה פשוט מאוחר מידי. במקרה שלי, אחרי כשלושים וחמש דקות וכמעט שלושה קילומטרים עלובים ירדתי אחר כבוד מההליכון ועברתי להרגיע את שרירי הרועדים ממאמץ על האופניים. הרגשתי מספיק בטוחה אחרי אתמול. בחרתי בתוכנית ששמה "פיק" שהתבררה ככזו שעוברת כל דקה בערך להתנגדות בלתי אפשרית של איזה ארבע וחצי. שתי דקות מאוחר יותר כבר דיוושתי לי בשלווה על מהירות של שתיים וחצי במשך עוד איזה 7 ק"מ וכעבור כמעט עשרים דקות הכרזתי על סיומו של האימון הראשון שלי. עשיתי הצגה של מתיחות וניסיתי לחזור לנשום נורמאלי. הרגשתי כמו בטרק בהרי ההימאליה בהם החמצן כ"כ דליל עד כי קשה לנשום. ניסיתי לצאת בנונשלאנטיות מהמקום בלי לעורר מהומה, כי הרי כבר פקדתי אותו עשרות פעמים, אבל כמעט נתקעתי בדלת הזכוכית שלא נפתחה. ניסיתי דלת אחרת, אבל גם היא לא נפתחה. השתיים שלידי עדיין לא הבחינו במתרחש כי הן היו עסוקות בחיטוב עצמן לדעת. לבסוף נגעתי בכתפה הענוגה של אחת מהן והיא הסבירה שיש ללחוץ על הכפתור....ברור...איך לא חשבתי על זה שבשביל לצאת מהכלא הזה, לא צריך לקרוא לסוהר, אלא ללחוץ על הכפתור. בשארית כוחותי זחלתי הביתה ופינטזתי על המתוק שאני אוכל. אחרי ששכבתי באפיסת כוחות עוד כמה דקות, נזכרתי שראיתי שבאימון הדמיקולו שעשיתי הורדתי איזה מאה חמישים קלוריות ששוות בערך לביס מהעוגה שתיכננתי לאכול. החלטתי להסתפק בירקות המוקפצים של קארן, אחרי שהשבעתי אותה שהם הוקפצו במעט שמן. השעה שמונה וחצי וטרם נתפסו לי השרירים. מקווה שמחר יעמדו כוחותי לפקוד את ההליכון שוב ואולי להתנהג ביתר טבעיות בכניסה וביציאה מהמקום. כאן פז ארבל ג'ונס, בניסיונה להתחטב מעט בסינגפור
תחילתו של עוד שבוע
אתמול החלטנו להזיז קצת את האיברים החלודים שלנו ולצאת עם הילדים לפארק האופניים באיסט קוסט. מקום מקסים על שפת הים השמנוני של סינגפור שמציע שבילי אופניים וחנויות להשכרת אופניים לזוג, זוג עם ילד, יחידים ומשפחות. אורן הרכיב את לירי מקדימה ואני את יהלי מאחורה (ראו תמונות מקסימות מצורפות) ויצאנו לדרך.
אני יודעת שאומרים שלרכב על אופניים לא שוכחים, אבל אני הייתי בפאניקה כי מאז יום כיפור בכיתה ו' בערך, לא דיוושו רגלי על אופניים אלא אם מחשיבים את שני שיעורי הספינינג הכושלים שלי,שלאחריהם נשבעתי שלא עוד. עליתי על האופניים בתקווה שאיש לא ייכנס לי למסלול והתחלנו בנסיעה. כעבור ארבעים דקות מהנות, אם יורשה לי לציין, לירי גילתה סימני עייפות ועצבים נוכח המעבר על סניף מקדונלדס ,אז חזרנו למקום , נכנסנו פנימה והזמנו לה ארוחת ילדים שהחזירה לה את שלוותה (או שלוותא, תלוי את מי שואלים) האבודה. חזרנו הביתה כשאני מרגישה כמו אחרי שיעור ספינינג ,והילדים עייפים כאילו הם אלה שדיוושו עכשיו את כל הדרך חזרה.בערב נפגשנו עם טלי, ארנון ודניאל ויחד יצאנו לראות את מופע האורות שמציגה סינגפור בשבועיים האחרונים לכבוד הדיוואלי (ראו, דיוואלי. סינגפור יפייפיה בלילה ובעיקר גשומה. התחלנו בצפייה בלהקה ששרה גירסאות כיסוי לשירים של הבי-ג'יס, הביטלס וכאלה. אחרי שהילדים התנועעו לצלילי "היי ג'וד" כאילו הם הם ילדי הפרחים, המשכנו לכיוון האריה (ראו תמונה מצורפת) קצת אורות ומייד הזרקת מתוק בסניף ה"קופי בין" המקומי, כי כאן בניגוד, לארץ, מבינים מהו מוצר שמוכר ולא ממהרים לסגור רשתות כמו קופי בין, סטארבקס ודנקן דונטס שעושות כאן מיליונים. בדרכינו הביתה עברנו במלון "פולרטרון" שנראה כאילו יצא מסצינה בסדרת "הארי פוטר". המלון, כך סיפרו חברינו המלומדים, היה לשעבר בית דואר והוא מתהדר ביופי ישן ובאולם נשפים שלא היה מבייש את סינדרלה ביום בו איבדה את נעל הזכוכית שלה.טלי סיפרה שמידי יום בין שעות הצהריים לאחה"צ, ניתן להזמין במלון מקום למה שנקרא "היי טי" ולקבל קנקן תה לפי בחירה ומגש בן שלוש קומות שבכל קומה מוגש מזון שונה מסנדוויצ'ונים, דרך עוגיות וכלה בעוגות והכל מתמלא עם הסיום ונאכל עם המי ומי בלובי המלון המפואר הזה. הקוראות ענתי להב-רובין ודודה רחל, אם תרצו, נעשה זאת כשתגיעו לבקר אותי. אנשים נוספים שקוראים את הבלוג ורוצים שנקבע מוזמנים ליידע אותי כדי שאתחיל לחסוך כסף למימון חוזר של התענוג הזה
חזרנו הביתה, הזמנו את נירה אלינו לקצת והיא הביאה בקבוק יין, שלאחריו צנחנו לשינה במהלכה לירי אמנם התעוררה,אך לראשונה מזה שנה וכמעט שמונה חודשים, לא עברה אלינו לחדר. הלוואי שיהיה זה סימן לבאות. בבוקר, השעון צלצל, אך אף אחד מילדינו לא הגיב ונאלצנו להעיר אותם. אורן לקח אותם לגן ומאז אני כאן, מנסה לעשות הכל כדי לא ללכת למכון הכושר כפי שהבטחתי לעצמי שאעשה. אפילו קבעתי למיכל ולי פגישה ושיעור פילאטיס ניסיון מחר במכון כושר אמיתי במרחק לא רב מהבית,העיקר לא לפקוד את ההליכון פה בקומפלקס. אני כבר מכינה את רצפת האגן שלי לאירוע הפילאטיס שעשוי להתרגש עליה. אחרי חווית הרכיבה אתמול, אני לא בטוחה שפילאטיס זה רעיון כ"כ טוב, אבל לא נעים לי ממיכל, שממש מחכה לזה....עלק.
זהו, נראה לי שאלך לארגן את התמרוקים שלי בחדר ואם יישאר זמן, אפקוד את המכון בתקווה שאף אחד לא יראה אותי מתנשפת שם רק מההגעה מהבית, מרחק שתי דקות הליכה.אחלו לי בהצלחה
אני יודעת שאומרים שלרכב על אופניים לא שוכחים, אבל אני הייתי בפאניקה כי מאז יום כיפור בכיתה ו' בערך, לא דיוושו רגלי על אופניים אלא אם מחשיבים את שני שיעורי הספינינג הכושלים שלי,שלאחריהם נשבעתי שלא עוד. עליתי על האופניים בתקווה שאיש לא ייכנס לי למסלול והתחלנו בנסיעה. כעבור ארבעים דקות מהנות, אם יורשה לי לציין, לירי גילתה סימני עייפות ועצבים נוכח המעבר על סניף מקדונלדס ,אז חזרנו למקום , נכנסנו פנימה והזמנו לה ארוחת ילדים שהחזירה לה את שלוותה (או שלוותא, תלוי את מי שואלים) האבודה. חזרנו הביתה כשאני מרגישה כמו אחרי שיעור ספינינג ,והילדים עייפים כאילו הם אלה שדיוושו עכשיו את כל הדרך חזרה.בערב נפגשנו עם טלי, ארנון ודניאל ויחד יצאנו לראות את מופע האורות שמציגה סינגפור בשבועיים האחרונים לכבוד הדיוואלי (ראו, דיוואלי. סינגפור יפייפיה בלילה ובעיקר גשומה. התחלנו בצפייה בלהקה ששרה גירסאות כיסוי לשירים של הבי-ג'יס, הביטלס וכאלה. אחרי שהילדים התנועעו לצלילי "היי ג'וד" כאילו הם הם ילדי הפרחים, המשכנו לכיוון האריה (ראו תמונה מצורפת) קצת אורות ומייד הזרקת מתוק בסניף ה"קופי בין" המקומי, כי כאן בניגוד, לארץ, מבינים מהו מוצר שמוכר ולא ממהרים לסגור רשתות כמו קופי בין, סטארבקס ודנקן דונטס שעושות כאן מיליונים. בדרכינו הביתה עברנו במלון "פולרטרון" שנראה כאילו יצא מסצינה בסדרת "הארי פוטר". המלון, כך סיפרו חברינו המלומדים, היה לשעבר בית דואר והוא מתהדר ביופי ישן ובאולם נשפים שלא היה מבייש את סינדרלה ביום בו איבדה את נעל הזכוכית שלה.טלי סיפרה שמידי יום בין שעות הצהריים לאחה"צ, ניתן להזמין במלון מקום למה שנקרא "היי טי" ולקבל קנקן תה לפי בחירה ומגש בן שלוש קומות שבכל קומה מוגש מזון שונה מסנדוויצ'ונים, דרך עוגיות וכלה בעוגות והכל מתמלא עם הסיום ונאכל עם המי ומי בלובי המלון המפואר הזה. הקוראות ענתי להב-רובין ודודה רחל, אם תרצו, נעשה זאת כשתגיעו לבקר אותי. אנשים נוספים שקוראים את הבלוג ורוצים שנקבע מוזמנים ליידע אותי כדי שאתחיל לחסוך כסף למימון חוזר של התענוג הזה
חזרנו הביתה, הזמנו את נירה אלינו לקצת והיא הביאה בקבוק יין, שלאחריו צנחנו לשינה במהלכה לירי אמנם התעוררה,אך לראשונה מזה שנה וכמעט שמונה חודשים, לא עברה אלינו לחדר. הלוואי שיהיה זה סימן לבאות. בבוקר, השעון צלצל, אך אף אחד מילדינו לא הגיב ונאלצנו להעיר אותם. אורן לקח אותם לגן ומאז אני כאן, מנסה לעשות הכל כדי לא ללכת למכון הכושר כפי שהבטחתי לעצמי שאעשה. אפילו קבעתי למיכל ולי פגישה ושיעור פילאטיס ניסיון מחר במכון כושר אמיתי במרחק לא רב מהבית,העיקר לא לפקוד את ההליכון פה בקומפלקס. אני כבר מכינה את רצפת האגן שלי לאירוע הפילאטיס שעשוי להתרגש עליה. אחרי חווית הרכיבה אתמול, אני לא בטוחה שפילאטיס זה רעיון כ"כ טוב, אבל לא נעים לי ממיכל, שממש מחכה לזה....עלק.
זהו, נראה לי שאלך לארגן את התמרוקים שלי בחדר ואם יישאר זמן, אפקוד את המכון בתקווה שאף אחד לא יראה אותי מתנשפת שם רק מההגעה מהבית, מרחק שתי דקות הליכה.אחלו לי בהצלחה
הישרדות סינגפור - איי הגינה
אתמול התעוררנו ליום מקסים - שמיים כחולים ושמש זורחת שלא מסתתרת מאחורי ענני גשם. נתנו לה כמה שעות לחמם לנו את הבריכה ויצאנו מפתח ביתינו, מרחק מספר צעדים מהבריכה, או מה שבמלון "אגמים" באילת היו בודאי מכנים "חדר על המים". אז אנחנו ,דירה על המים, פונה לחניייה. לאט לאט הצטרפו עוד "ניצולים": טלי וארנון עם בנם ומיכל עם הילדים. כמו ישראלים טובים אף אחד לא ירד ללא מזון שמשחק תפקיד כה חיוני בתרבות הישראלית.
השלל כלל הפעם: פרינגלס, בייגלה, עוגיות, סנדוויצ'ים להם התווספו משקאות מוגזים שנקנו במכולת של הבניין. היינו מאושרים והתענגנו על יום שכולו שמש בציפייה לערב הברביקיו שארגנו. מיכל ואני היינו אף מאושרות מעצם הידיעה שבשעה ארבע אחה"צ תחל הדרכת האיפור של חברת האיפור "בנפיט" בסניף "ספורה", אליה נרשמנו כבר לפני שבועיים מחשש שלא יהיו מקומות. בשלוש וחצי כבר התחלנו תזוזה, כלומר חיפשנו מקום לשתות קפה לפני ההדרכה, שבודאי תדרוש ריכוז רב בערך כמו מבחן פסיכומטרי גרסת הפרחות. בכניסה ל"ספורה" ניצבו תיקי איפור מלאים איפור במהדורה מיוחדת לקראת הכריסמס. היה צריך לגרד משם את מיכל בשפכטל כדי שתזוז לכיוון שני שולחנות ההדרכה שניצבו במרכז החנות הרועשת וההומה אדם, בהם כבר ישבו להן שלוש בנות בעלות מראה אסייתי. התחלנו להתאפר ולהתנסות בכל מוצרי החברה כששתינו מקטרות על טיב המוצרים ואומרות שלפחות עכשיו, אחרי ההדרכה נדע מה לא לקנות.
בזמן ההדרכה הצטערנו ששלושים הדולרים ששילמנו עבור ההדרכה ושקיבלנו בחזרה בצורת שובר לרכישת מוצרים, אינם לחברה אחרת. כמובן, שבתום ההדרכה מצאנו את עצמינו מתלבטות בין שלושה מוצרים של החברה ולא מסוגלות להחליט איזה ניקח וכמה יפה ומאיר האיפור בו השתמשנו....אבל למה לא לקטר במהלך ההדרכה אם אפשר. ריססנו עלינו כמה בשמים, מרחנו כמה קרמים, רכשנו את המוצר היחיד לעת עתה ונשבענו לחזור....למחרת....אני אמרתי שאני בטוחה שכבר יש עלינו מעקב של החנות כי אנחנו בעיקר מתאפרות שם ומתבשמות וקצת פחות קונות.אנחנו קצת כמו מה שקראו בתוכנית "רמזור": עברייניות סופר. אז אנחנו עברייניות "ספורה" מהסוג הגרוע ביותר כי אנחנו פוקדות את הסניפים על בסיס יומיומי. בשבילנו ביקור בספורה הוא כמו התבוננות בים, יש בו מן המרגיע והמהפנט. זר לא יבין זאת,אבל זרה תבין גם תבין. חזרנו הביתה יפות ומאופרות כדי להתחיל בארגון הילדים לשינה כי בשעה תשע קבענו עם כל ישראלי הבניין בערך לעל האש מסורתי.בשעה שמונה, בה יצאו הבנים להכין את האש החל גשם שנראה שיפסיק עת נצטרך אנחנו לצאת החוצה, אך הוא לא פסק עד שחזרנו הביתה בחצות. ישבנו מתחת לשימשיות דולפות, שמידי פעם ניערו אותן הבנים וגרמו לאחת מאיתנו לצרוח בשל נחיל מים שהזדחל לחולצתה. הרגשנו כשבט הזוכה בארוחת פרס בהישרדות סינגפור - איי הגינה. למרות מזג האוויר, היה כיף גדול והאוכל היה משובח. למרות המרחק מהארץ היו לנו על השולחן: חלות, חומוס, טחינה, חצילים, טורטיות חמות במקום פיתות, בשר משובח, יין, קוסקוס עם ירקות, תפו"א אפויים, סלט כרוב, סלט ירקות ערבי וקינוחים, שלא היו מביישים את יום העצמאות בארץ. ורק הגשם הזכיר שאנחנו לא בישראל, כי בארץ בחיים לא היינו יוצאים למנגל בגשם.
חזרנו הביתה כמעט בחצות, מרגישים שקרענו את העיר, או לפחות את הבריכה המקומית שלנו, שבעים ומרוצים, אך מאוד רטובים. כיבינו מייד את המזגנים בכל הבנית ורצנו להתכרבל בפוך, לא לפני שהחלפנו את כל הבגדים כולל התחתונים שהיו ספוגים במים. שתי דקות מאוחר יותר הכתה בנו הלחות, נזכרנו שזו סינגפור אחרי הכל והפעלנו בעצמינו את המזגן., אחרי שגם גיא זוארץ בושש להגיע ולהגיד לנו "צאו לדרך
השלל כלל הפעם: פרינגלס, בייגלה, עוגיות, סנדוויצ'ים להם התווספו משקאות מוגזים שנקנו במכולת של הבניין. היינו מאושרים והתענגנו על יום שכולו שמש בציפייה לערב הברביקיו שארגנו. מיכל ואני היינו אף מאושרות מעצם הידיעה שבשעה ארבע אחה"צ תחל הדרכת האיפור של חברת האיפור "בנפיט" בסניף "ספורה", אליה נרשמנו כבר לפני שבועיים מחשש שלא יהיו מקומות. בשלוש וחצי כבר התחלנו תזוזה, כלומר חיפשנו מקום לשתות קפה לפני ההדרכה, שבודאי תדרוש ריכוז רב בערך כמו מבחן פסיכומטרי גרסת הפרחות. בכניסה ל"ספורה" ניצבו תיקי איפור מלאים איפור במהדורה מיוחדת לקראת הכריסמס. היה צריך לגרד משם את מיכל בשפכטל כדי שתזוז לכיוון שני שולחנות ההדרכה שניצבו במרכז החנות הרועשת וההומה אדם, בהם כבר ישבו להן שלוש בנות בעלות מראה אסייתי. התחלנו להתאפר ולהתנסות בכל מוצרי החברה כששתינו מקטרות על טיב המוצרים ואומרות שלפחות עכשיו, אחרי ההדרכה נדע מה לא לקנות.
בזמן ההדרכה הצטערנו ששלושים הדולרים ששילמנו עבור ההדרכה ושקיבלנו בחזרה בצורת שובר לרכישת מוצרים, אינם לחברה אחרת. כמובן, שבתום ההדרכה מצאנו את עצמינו מתלבטות בין שלושה מוצרים של החברה ולא מסוגלות להחליט איזה ניקח וכמה יפה ומאיר האיפור בו השתמשנו....אבל למה לא לקטר במהלך ההדרכה אם אפשר. ריססנו עלינו כמה בשמים, מרחנו כמה קרמים, רכשנו את המוצר היחיד לעת עתה ונשבענו לחזור....למחרת....אני אמרתי שאני בטוחה שכבר יש עלינו מעקב של החנות כי אנחנו בעיקר מתאפרות שם ומתבשמות וקצת פחות קונות.אנחנו קצת כמו מה שקראו בתוכנית "רמזור": עברייניות סופר. אז אנחנו עברייניות "ספורה" מהסוג הגרוע ביותר כי אנחנו פוקדות את הסניפים על בסיס יומיומי. בשבילנו ביקור בספורה הוא כמו התבוננות בים, יש בו מן המרגיע והמהפנט. זר לא יבין זאת,אבל זרה תבין גם תבין. חזרנו הביתה יפות ומאופרות כדי להתחיל בארגון הילדים לשינה כי בשעה תשע קבענו עם כל ישראלי הבניין בערך לעל האש מסורתי.בשעה שמונה, בה יצאו הבנים להכין את האש החל גשם שנראה שיפסיק עת נצטרך אנחנו לצאת החוצה, אך הוא לא פסק עד שחזרנו הביתה בחצות. ישבנו מתחת לשימשיות דולפות, שמידי פעם ניערו אותן הבנים וגרמו לאחת מאיתנו לצרוח בשל נחיל מים שהזדחל לחולצתה. הרגשנו כשבט הזוכה בארוחת פרס בהישרדות סינגפור - איי הגינה. למרות מזג האוויר, היה כיף גדול והאוכל היה משובח. למרות המרחק מהארץ היו לנו על השולחן: חלות, חומוס, טחינה, חצילים, טורטיות חמות במקום פיתות, בשר משובח, יין, קוסקוס עם ירקות, תפו"א אפויים, סלט כרוב, סלט ירקות ערבי וקינוחים, שלא היו מביישים את יום העצמאות בארץ. ורק הגשם הזכיר שאנחנו לא בישראל, כי בארץ בחיים לא היינו יוצאים למנגל בגשם.
חזרנו הביתה כמעט בחצות, מרגישים שקרענו את העיר, או לפחות את הבריכה המקומית שלנו, שבעים ומרוצים, אך מאוד רטובים. כיבינו מייד את המזגנים בכל הבנית ורצנו להתכרבל בפוך, לא לפני שהחלפנו את כל הבגדים כולל התחתונים שהיו ספוגים במים. שתי דקות מאוחר יותר הכתה בנו הלחות, נזכרנו שזו סינגפור אחרי הכל והפעלנו בעצמינו את המזגן., אחרי שגם גיא זוארץ בושש להגיע ולהגיד לנו "צאו לדרך
HAPPY DEEPAVALI
אתמול הייתי ב"איקאה" כי היינו צריכים "כמה" דברים. אני יודעת שהייתי אמורה לקנות רק כוורת לספרים וכסאות לפינת אוכל, אבל היו לי גם "השלמות" שלא סבלו דיחוי ובכלל לא סבלו. קניתי אותן בלי לגרום להן כל סבל, בצורה הכי הומניטרית שאפשר. הן לא הרגישו כל כאב, אני נשבעת.היום הן יגיעו הנה בין עשר לשתיים בצהריים אחרי שהתחננתי לפקידה בדלפק ההובלות וציינתי שאני עובדת סוציאלית, שלילדי אין מקום לשבת ואני חייבת שההובלה תגיע כמה שיותר מהר (זה אחרי שאנשי איקאה אמרו שההובלה יכולה לקחת עד 6 ימי עבודה). התחנונים עבדו על הפקידה החביבה שהזדרזה לטלפן לאנשי ההובלה, לא לפני שהיא יורדת מתחת לדלפק כדי לבצע את השיחה, מי ישמע היא מזמינה לי גוש חשיש הודי משובח מהדילר שלה. אחרי מספר דקות היא עלתה חזרה לפני השטח ודיווחה לי על הצלחתה. בירכתי אותה בקול והיא היסתה אותי פן יתר הממתינים בתור יחשבו שגם הם יכולים לטעון שהם עובדים סוציאליים והורים לילדים שיושבים על הרצפה. איחלתי לה דיוואלי שמח(עוד ידובר פה רבות על הדיוואלי,זהו רק רמז מטרים, כמו שאומרים אצלנו במגמה הספרותית, לבאות) ויצאתי לי שמחה וטובת לב הביתה בידיעה שמחר יהיה בית הולם לספרים שלי שמחכים כבר ימים בארגזים ולא פוצים פה, הקדושים המעונים שלי וגם הקדושות...כולן: קארין גורן, תיבדל לחיים ארוכים, בישולה, יהודית קציר...כל מי שהמתינה בסבלנות לרגע זה.
בערב אורן חזר, הילדים כבר היו מוכנים, מקולחים ולבושים במיטב מחלצותיהם במטרה ללכת ולחזות בתצוגת האורות ב"ליטל אינדיה" שחוגגת היום את החג המרכזי בלוח השנה ההודי, הדיוולי או הדיפאוואלי - חג האורות, ראש השנה ההינדי. כבר באוטובוס התחלנו להרגיש כמו במרכז בומביי. הילדים ישבו לחוצים אלינו כשמעליהם הודים לרב בדרכם לחגיגות. הריח היה בלתי נסבל, אורן ביקש להזיז את יהלי שהתמקם מתחת לבית שחיו של הודי חביב אך מצחין, מחשש שיחלה רק מלשאוף לקרבו את ניחוחות הזיעה שלו. הצפיפות היתה דומה לזו של אסון משינה בפסטיבל ערד. כעבור מה שנראה כנצח הגענו לכניסה לליטל אינדיה רק בשביל לגלות שזו משימה בלתי אפשרית לטייל ברחוב ובבזאר כפי שתכננו בשל הצפיפות ובשל האלרגיה הפתארומית שאורן פיתח להודים.הוא ממש התחיל להתגרד רק מלעבור לידם, הוא התחלחל מהעומס ומכל מה שקשור בעם הזה. מספר תמונות מאוחר יותר(ראו תמונות מצורפות) כבר היינו בדרכינו חזרה לציוויליזציה. רק כשראינו את האות "אם" של מקדונלדס אורן הרגיש שהוא על קרקע בטוחה והחל מאט את צעדיו. בקניון הראשון ברחוב אורצ'רד, לב הציוויליזציה, אורן הסתפר במה שמכונה - "10 דקות(תספורת) ב- 10 דולר".
חשבנו שיעשו עבודה מהירה ולא מקצועית והופתענו מהמיומנות והמקצועיות והפינוק שניתן לראשו של אורן בזמן הקצר הזה. הופתענו משואב האבק הקטן אך הגאוני ששואב את השיער שזה עתה נגזז מהראש והעורף. אורן, שלא בקלות מוותר על מקלחת, לא חש בצורך להתקלח ולחפוף את פדחתו אחרי שחזר מהתספורת, וזה כשלעצמו הישג לא מבוטל. כמו כן, על הרצפה מוקמו חורים שבתוכם נח לו שואב ,לפתחו מטאטאים את השיערות שעל הרצפה והוא שואב אותן בלי להשאיר להן סימן. לא נותר לנו אלא לתהות איך לא חשבו על זה בארץ- על הקונספט כולו על כל השואבים שבו. חזרנו הביתה בסביבות עשר, לירי כבר היתה רדומה שעתיים, יהלי עוד זימר לו מזמורי שבת. כעבור גליל פרינגלס מקומי, נשנושי עוגיות חמאה שאפינו היום וקצת מים פרשנו לקריאה במיטה (עדיין "שנטאראם", סביבות עמוד 200, מה שבכל ספר אחר היה מסמן את תחילתו של הסוף ורק בספר הזה שמונה אלף עמודים, מדשדש בהתחלה ועדיין עסוק בהכרות עם הדמויות
היום הוא היום הרשמי של הדיוואלי המוגדר כפאבליק הולידיי, או בעברית חופש מהגן ומביה"ס. אחרי לפנות בוקר ובוקר של גשם זלעפות, לא נראה כי נרד לבריכה ונדמה כי צריך לעבור ל"פלן בי" - בית או בלוג, אם תרצו. שיהיה לכולם יום טוב והפי דיוואלי
מצורפת גם תמונה של לחם התה הירוק הפופולאיר פה, סתם בלי לכתוב עליו כלום.
בערב אורן חזר, הילדים כבר היו מוכנים, מקולחים ולבושים במיטב מחלצותיהם במטרה ללכת ולחזות בתצוגת האורות ב"ליטל אינדיה" שחוגגת היום את החג המרכזי בלוח השנה ההודי, הדיוולי או הדיפאוואלי - חג האורות, ראש השנה ההינדי. כבר באוטובוס התחלנו להרגיש כמו במרכז בומביי. הילדים ישבו לחוצים אלינו כשמעליהם הודים לרב בדרכם לחגיגות. הריח היה בלתי נסבל, אורן ביקש להזיז את יהלי שהתמקם מתחת לבית שחיו של הודי חביב אך מצחין, מחשש שיחלה רק מלשאוף לקרבו את ניחוחות הזיעה שלו. הצפיפות היתה דומה לזו של אסון משינה בפסטיבל ערד. כעבור מה שנראה כנצח הגענו לכניסה לליטל אינדיה רק בשביל לגלות שזו משימה בלתי אפשרית לטייל ברחוב ובבזאר כפי שתכננו בשל הצפיפות ובשל האלרגיה הפתארומית שאורן פיתח להודים.הוא ממש התחיל להתגרד רק מלעבור לידם, הוא התחלחל מהעומס ומכל מה שקשור בעם הזה. מספר תמונות מאוחר יותר(ראו תמונות מצורפות) כבר היינו בדרכינו חזרה לציוויליזציה. רק כשראינו את האות "אם" של מקדונלדס אורן הרגיש שהוא על קרקע בטוחה והחל מאט את צעדיו. בקניון הראשון ברחוב אורצ'רד, לב הציוויליזציה, אורן הסתפר במה שמכונה - "10 דקות(תספורת) ב- 10 דולר".
חשבנו שיעשו עבודה מהירה ולא מקצועית והופתענו מהמיומנות והמקצועיות והפינוק שניתן לראשו של אורן בזמן הקצר הזה. הופתענו משואב האבק הקטן אך הגאוני ששואב את השיער שזה עתה נגזז מהראש והעורף. אורן, שלא בקלות מוותר על מקלחת, לא חש בצורך להתקלח ולחפוף את פדחתו אחרי שחזר מהתספורת, וזה כשלעצמו הישג לא מבוטל. כמו כן, על הרצפה מוקמו חורים שבתוכם נח לו שואב ,לפתחו מטאטאים את השיערות שעל הרצפה והוא שואב אותן בלי להשאיר להן סימן. לא נותר לנו אלא לתהות איך לא חשבו על זה בארץ- על הקונספט כולו על כל השואבים שבו. חזרנו הביתה בסביבות עשר, לירי כבר היתה רדומה שעתיים, יהלי עוד זימר לו מזמורי שבת. כעבור גליל פרינגלס מקומי, נשנושי עוגיות חמאה שאפינו היום וקצת מים פרשנו לקריאה במיטה (עדיין "שנטאראם", סביבות עמוד 200, מה שבכל ספר אחר היה מסמן את תחילתו של הסוף ורק בספר הזה שמונה אלף עמודים, מדשדש בהתחלה ועדיין עסוק בהכרות עם הדמויות
היום הוא היום הרשמי של הדיוואלי המוגדר כפאבליק הולידיי, או בעברית חופש מהגן ומביה"ס. אחרי לפנות בוקר ובוקר של גשם זלעפות, לא נראה כי נרד לבריכה ונדמה כי צריך לעבור ל"פלן בי" - בית או בלוג, אם תרצו. שיהיה לכולם יום טוב והפי דיוואלי
מצורפת גם תמונה של לחם התה הירוק הפופולאיר פה, סתם בלי לכתוב עליו כלום.
שר ההובלות - אחוות המובילים 3/11/10
היום התעוררנו ליום מקסים - שמיים כחולים ושמש צהובה כמו בציורים שציירנו בילדותינו, כמו בסיפור תיבת נוח שיהלי ולירי עומלים עליו כעת בגן היהודי שלהם. ואכן הרגשנו כמו אחרי מבול. אתמול התחיל באיחור של שעה (קלה?) מצד המובילים שהיו צריכים לאסוף את הריהוט השכור שלנו. לא מספיק שאיחרו ותקעו את המובילים של חברת "קראון" ש,מצידם הגיעו בזמן, אך לא יכלו להכניס את הארגזים, הם הגיעו בצוות מצומצם של 3 מובילים, שאחד מהם חצה כבר את גיל שבעים (אפרופו נוח). מיותר לציין שהם התנהלו באיטיות השמורה למי שזמנם בידם ולא למי שחברה אחרת כבר עומדת לו על הראש. הם התנהלו בחוסר מקצועיות וסיימו את פינוי הדירה רק כעבור שעה וחצי, בהן אורן ואני עזרנו להם לסחוב את הריהוט למעלית. אחריהם נכנסו החבר'ה של "קראון" ונתנו עבודה מטורפת במשך שעה, לאחריה הם יצאו להפסקת צהריים שכללה אוכל הודי שהגיע ארוז בנייר אלומיניום,אותו הם פתחו ופרסו כמו מפת פיקניק, התיישבו מסביבו והחלו לאכול בידיים. וכל זה קורה מחוץ לדלת ביתינו. ממש הפסקת צהריים. בשעות אחה"צ המוקדמות גילינו שלא שלחו מהארץ את הכוורת שלנו מ"איקאה", שאמנם נארזה מול עיננו,אך נשלחה לאחסון ביקום במקום לכאן. מה שמותיר את הספרים הרבים שהבאנו עימנו ואת על הניירת שלנו ללא בית הולם. מה שאומר שתהיינה היום חגיגות שלי ב"איקאה" בניסיון למצוא תחליף ראוי לביתם הקודם של ספריי ועוד דברים שתמיד צריך שיהיו בכל בית. הילדים חזרו מרוצים מהגן בשעה שלוש.זה היה היום הראשון שלירי היתה יום מלא ואף ישנה בגן והדיווחים עכליה היו משביעי רצון.
השניים חזרו מלאי מרץ לשני הורים עייפים, שרואים רק ארגזים בעיניים. האמת היא שבתחילת הדרך שמחנו על כל ארגז ופתחנו את תכולתו כאילו היו אלה מתנות מסנטה. אחרי מספר ארגזי מטבח, בהם כל כוס ולו הקטנה ביותר, כוס שוט, עטופה בשני ניירות עטיפה, המתנה הפכה לסיוט של חג המולד, וכך היינו בשעה שלוש, מסויטים ולא רוצים עוד עטיפות. מספר שאגות מאוחר יותר, ואחרי ששמרית השכנה ניסתה לשכנע את האחרים הנחרצים ארבל לעלות לשחק עם בנותיה בדירה, הוחלט שהאחים לבית ארבל והאחיות לבית ויינשטיין (רותם ושחר) יצאו עם שמרית,המלכה האם, לבריכה שלנו ללקק ארטיק. שקט עטף את הבית והרעש היחיד שנשמע היה רעש הנייר הנקרע מעוד כוס יין.אף פעם לא חשבתי שיש לנו כ"כ הרבה כוסות וספלים. קארן ואני השתלטנו על המטבח ואורן והקראונים על השאר. שכחתי לציין ששמו של מנהיג האורזים הוא
E1
אורן, שהתקשה להאמין למשמע אוזניו, ביקש ממנו לכתוב את שמו וזה מה שכתב. ממש מלחמת הכוכבים. תהינו אם יתר חבריו למשלחת האורזים הם אובי 1, לוק וצ'ובקה. האמת שהתאפקנו לא לשאול מה עם ארטו דיטו, הרובוט האהוב והחכם. בערב הבית נראה כבר יותר כמו בית ופחות חללית נטושה אחרי היתקלות עם דרואידים. אורן ואני ישבנו ליד המחשבמ מתנשמים כמו דארת' ווידר בניסיון למצוא כיסאות לשולחן פינת האוכל שהבאנו עימנו וספרייה שתחליף את הכוורת שנשכחה בארץ. בינתיים הגיע מייל מיוניליבר שמאשר לי להתחיל ולנצל את תקציב החוגים שהועמד לרשותי. קצת נבהלנו אתמול כשראינו שצריך לנצל אותו לפעילות חברתית או התפתחות מקצועית, אף כי שנינו מחזיקים בדיעה (או לפחות, אני מחזיקה בדעה שכפיתי על אורן) שמאמן כושר אישי תורם לתדמית גוף טובה יותר, שגורמת לי אישית לצאת יותר, להיראות בחברת אנשים מה שבבירור יביא למה שיוניליבר מכנה "התפתחות חברתית". כמו גם מדריך טניס אישי וקורס אפייה. כולם יביאו בסופו של יום למטרת העל בסולם הצרכים של מסלאו - הגשמה עצמית, או התפתחות חברתית,אם תרצו. בקיצור, עוד קצת ואתחיל אולי לחטב את עצמי, כי אתמול, אחרי יום שלם של פריקה שבהחלט ניתן היה לומר שהיה מאמץ גופני, ירדנו,אורן ואני על חבילת שוקולד מילקה טופי אגוזים אחרי שהקפדתי לאכול לארוחת ערב רק סלט ויוגורט.אז מאמן כושר הוא בהחלט לא מותרה במצבי - לא ככה?!?
בלילה השכבנו את האחים במיטה החדשה הנפתחת שלהם.לירי נרדמה ראשונה ויהלי נאות ללכת לישון רק אחרי שוידא שלירי לצידו. היה זה לילה של יום מפרך כמו ששרים הביטלס ולירי התעוררה מעל עשר פעמים ובכתה והעירה את אחיה. עברנו כמו סהרורים ממיטתינו למיטתם הלוך וחזור בתורות מרוטים מעייפות ועדיין לא הצלחנו להכניע אותה. לפנות בוקר העברנו אותה סופית אלינו רק כדי לישון שעה ברצף. אבל גם השעה הזו הופרעה ע"י קריאותיו של יהלי מהחדר השני "השאירו אותי לבד...השאירו אותי לבד". שוב נדדתי למיטתו והשתרעתי בלי שמיכה על המזרן הילדותי בעוד יהלי שוטח בפני את תלונותיו על כך שלירי לא ישנה לצידו. הסברתי שאבא ואמא ישנו לצידם כל הלילה, אך הוא המשיך במנטרה של הלבד שלו והשעון המעורר כבר התחיל לצלצל.הסטתי מעט את הוילון ואז ראיתי אותו - אתת היום היפה ביותר שראיתי פה בסינגפור מאז שהגעתי והתעודדתי...עד שנזכרתי שאני צריכה לפתוח עוד ארגזים...שיהיה לכולם יום יפה , שכל מי שחווה מבול, יגיע למנוחה והנחלה שלו.שנגיע כמה שיותר מהר ליבשה שלנו, לסוף השבוע הקרוב במהרה בימינו אמן
השניים חזרו מלאי מרץ לשני הורים עייפים, שרואים רק ארגזים בעיניים. האמת היא שבתחילת הדרך שמחנו על כל ארגז ופתחנו את תכולתו כאילו היו אלה מתנות מסנטה. אחרי מספר ארגזי מטבח, בהם כל כוס ולו הקטנה ביותר, כוס שוט, עטופה בשני ניירות עטיפה, המתנה הפכה לסיוט של חג המולד, וכך היינו בשעה שלוש, מסויטים ולא רוצים עוד עטיפות. מספר שאגות מאוחר יותר, ואחרי ששמרית השכנה ניסתה לשכנע את האחרים הנחרצים ארבל לעלות לשחק עם בנותיה בדירה, הוחלט שהאחים לבית ארבל והאחיות לבית ויינשטיין (רותם ושחר) יצאו עם שמרית,המלכה האם, לבריכה שלנו ללקק ארטיק. שקט עטף את הבית והרעש היחיד שנשמע היה רעש הנייר הנקרע מעוד כוס יין.אף פעם לא חשבתי שיש לנו כ"כ הרבה כוסות וספלים. קארן ואני השתלטנו על המטבח ואורן והקראונים על השאר. שכחתי לציין ששמו של מנהיג האורזים הוא
E1
אורן, שהתקשה להאמין למשמע אוזניו, ביקש ממנו לכתוב את שמו וזה מה שכתב. ממש מלחמת הכוכבים. תהינו אם יתר חבריו למשלחת האורזים הם אובי 1, לוק וצ'ובקה. האמת שהתאפקנו לא לשאול מה עם ארטו דיטו, הרובוט האהוב והחכם. בערב הבית נראה כבר יותר כמו בית ופחות חללית נטושה אחרי היתקלות עם דרואידים. אורן ואני ישבנו ליד המחשבמ מתנשמים כמו דארת' ווידר בניסיון למצוא כיסאות לשולחן פינת האוכל שהבאנו עימנו וספרייה שתחליף את הכוורת שנשכחה בארץ. בינתיים הגיע מייל מיוניליבר שמאשר לי להתחיל ולנצל את תקציב החוגים שהועמד לרשותי. קצת נבהלנו אתמול כשראינו שצריך לנצל אותו לפעילות חברתית או התפתחות מקצועית, אף כי שנינו מחזיקים בדיעה (או לפחות, אני מחזיקה בדעה שכפיתי על אורן) שמאמן כושר אישי תורם לתדמית גוף טובה יותר, שגורמת לי אישית לצאת יותר, להיראות בחברת אנשים מה שבבירור יביא למה שיוניליבר מכנה "התפתחות חברתית". כמו גם מדריך טניס אישי וקורס אפייה. כולם יביאו בסופו של יום למטרת העל בסולם הצרכים של מסלאו - הגשמה עצמית, או התפתחות חברתית,אם תרצו. בקיצור, עוד קצת ואתחיל אולי לחטב את עצמי, כי אתמול, אחרי יום שלם של פריקה שבהחלט ניתן היה לומר שהיה מאמץ גופני, ירדנו,אורן ואני על חבילת שוקולד מילקה טופי אגוזים אחרי שהקפדתי לאכול לארוחת ערב רק סלט ויוגורט.אז מאמן כושר הוא בהחלט לא מותרה במצבי - לא ככה?!?
בלילה השכבנו את האחים במיטה החדשה הנפתחת שלהם.לירי נרדמה ראשונה ויהלי נאות ללכת לישון רק אחרי שוידא שלירי לצידו. היה זה לילה של יום מפרך כמו ששרים הביטלס ולירי התעוררה מעל עשר פעמים ובכתה והעירה את אחיה. עברנו כמו סהרורים ממיטתינו למיטתם הלוך וחזור בתורות מרוטים מעייפות ועדיין לא הצלחנו להכניע אותה. לפנות בוקר העברנו אותה סופית אלינו רק כדי לישון שעה ברצף. אבל גם השעה הזו הופרעה ע"י קריאותיו של יהלי מהחדר השני "השאירו אותי לבד...השאירו אותי לבד". שוב נדדתי למיטתו והשתרעתי בלי שמיכה על המזרן הילדותי בעוד יהלי שוטח בפני את תלונותיו על כך שלירי לא ישנה לצידו. הסברתי שאבא ואמא ישנו לצידם כל הלילה, אך הוא המשיך במנטרה של הלבד שלו והשעון המעורר כבר התחיל לצלצל.הסטתי מעט את הוילון ואז ראיתי אותו - אתת היום היפה ביותר שראיתי פה בסינגפור מאז שהגעתי והתעודדתי...עד שנזכרתי שאני צריכה לפתוח עוד ארגזים...שיהיה לכולם יום יפה , שכל מי שחווה מבול, יגיע למנוחה והנחלה שלו.שנגיע כמה שיותר מהר ליבשה שלנו, לסוף השבוע הקרוב במהרה בימינו אמן
סופשבוע רגוע בשכונה
זה היה סופ"ש רגוע במיוחד. בשבת התעוררנו לעוד יום לא יציב מבחינת אקלים. בלילה ולפנות בוקר ירד גשם זלעפות עד כדי סופה, ובבוקר השמש הפציעה לפרקים שלאחריהם הסתתרה מאחורי עננים אפורים מלאים בגשם. אבל משהפציעה נתנה בקרינה, מה זה נתנה, בשביל כל השעות שבהן הסתתרה. אורן חש בקרינה יותר מכולנו וכתפיו, מצחו, אוזניו והחלקים חסרי השיער על ראשו עדיין אדומים כמו טוסיק של תינוק בזמן הוצאת שיניים. מיכל ואבי הורידו בירות ופיצוחים (ראו תמונה) ואח"כ כל משפחה שנכחה בשחייה היומית, הביאה סירים מהבית.אנחנו הבאנו שאריות של ארוחת הערב של אתמול. לקינוח היה אבטיח בקופסת פלסטיק כמו בשבת בחוף נתניה. רק הג'חנון והרסק היו חסרים. אחה"צ היה לי תור לגבות. האמת, מאוד חששתי, גבות לא נכונות יכולות לשנות את ההבעה כולה. כשאני מצוידת במיכל עלינו לקומה הרביעית בקניון וניסינו להבין מה שואלות אותנו הסינגפוריות בסינגליש שלהן. משהבנו שלא נצליח לתקשר כפי שכבר קרה בעבר במגדל בבל, הושיבו אותי על כסא ובחור צעיר בעל נטיות חד מיניות, הוציא חוט והחל עובר בעדינות אך ביעילות על הגבות שלי. אחזתי בחוזקה במראה מחד ובמיכל מאידך, כאילו אני בביקור אצל רופא השיניים בניקוי שיניים, ולא בניקוי גבות. הייתי בטוחה שהוא לא מוריד כלום והופתעתי לגלות שהוא עשה עבודה מעולה. אח"כ ניסיתי להסביר שאצלנו בארץ זה גבות - שפם. אחרי שהוא השתמש במינוח "שפה עליונה" או באנגלית "אפר ליפ" ועבר גם עליה במהירות ראויה לציון נפרדתי משבעים שקלים בערך - סכום גבוה מזה שלוקחת לי לולו משיכון קפלן בכפ"ס, אבל עדיין נמוך מזה של טייגר בכיכר המדינה, עשיתי כרטיסייה לעשרה טיפולים והלכתי עם מיכל להירגע בסניף "ספורה" הקרוב. ספורה פה הם כמו הקפה שלי או לכל המעשנים, הסיגריה שאחרי. עצירה קטנה,אם במעשנים עסקינן. על כל קופסאות הסיגריות שנמכרות פה בסינגפור מצולמים פגעי הניקוטין, כך שכשאני עומדת בקופה ומחכה לשלם בסופר, אני נאלצת להסתכל על ראות אכולות, שיניים רקובות, נזקי סרטן הפה ושאר חולירות שרואים רק אצל רופאי עור, כירוגים ופרוקטולוגים בערך. אבל בחזרה לנושאים שמחים יותר כמו ספורה. החנות הזו היא נווה מדבר ממש. מרווה את צמאוני בכל פעם מחדש. הפעם שמתי עיני על עפרון ורוד שמרים את הגבה ומסתיר שערות קטנות שלא נענות לפינצטה.טרם רכשתי אותו כי אני מחכה להדרכה של "בנפיט" אליה נרשמנו, מיכל ואני בשבת הקרובה. בכלל השבוע מלא הפתעות והגדולה שבהן היא המכולה שצפויה להגיע בתקווה בשלישי. עוד הפתעה תהיה אם לירי תהיה מוכנה להישאר לבדה בגן ביום הגעת המכולה. בשישי היא נשארה שעה וחצי לבד,כאמור ומקווים שתפתח פערים גדולים יותר עם כל יום שיעבור החל ממחר. אני חייבת לציין שביום שישי כשעזבתי לשעה והלכתי לי לטייל, הקפדתי ללכת בשבילים המותאמים לעגלה בלבד, על אף שהייתי בגפי. כמו שביום כיפור,אני הולכת על המדרכה עד שאני נזכרת שבעצם מותר ללכת על הכביש. כוחו של הרגל. גם כשלגמתי לי קפה ושפכתי מעט, תהיתי היכן המגבונים שתמיד איתי. קשה להתרגל לטייל לייט, ללא הצורך לדחוף עגלה ולשאת תיק כבד לעייפה ומפוצץ בכל טוב לתינוק כולל בננות שמפיצות ריח מתוק - רקוב, מגבונים מחוזקים באלוורה, בקבוק מים, תחליף חלב, בגדי החלפה, חיתולים ועוד כהנה וכהנה. בקיצור, ללכת רק עם תיק שבתוכו ארנק, נייד ומפתח הביתה מרגיש קצת כמו ללכת ערומה,אבל גם לזה מתרגלים כנראה ויותר מהר ממה שאני חושבת בטח. את יום ראשון,היום ,בילינו בקניון, שם עשינו כרטיס לרכבת התחתית, שאכלנו, רכשנו לאורן נעליים וגולת הכותרת - סיפרנו את יהלי במקום שנקרא "בייבי ספא". האמת זה מקום קורע כי חוץ מתספורות, יש שם מעין מיכלים דמויי אמבטיה עמוקה וצרה אליהם מכניסים ילדים אסיאתיים, סינים ויפנים בעיקר, כשעל ראשם גלגל ים שמונע מהם לטבוע ולכל הפורמט הזה קוראים:"שחיית תינוקות" זה נראה יותר כמו ציפת תינוקות ואני לא חושבת שיצחק קדמן היה נשאר אדיש לו חזה בתינוק שצף לו היום בחבית שבבייבי ספא. אבל כפי שכבר כתבתי בעבר, לא נראה לי שחלה עלי חובת דיווח כאן בסינגפור,אז שיציפו כמה תינוקות שהם רוצים ושיקראו לזה בייבי ספא
"אבא של שבת" בהלואין
היום יהלי היה לראשונה "אבא שבת" בגן החדש שלו. כמובן שהתייצבנו,הוריו הגאים, לתעד את הרגעים. אורן כרגיל, החסיר פעימה כשחבשו ליהלי כיפה על הראש ובעיקר כשהוא, אורן ארבל, רייב אורן, התבקש לדקלם עם יהלי את הברכה על היין. בסה"כ "בורא פרי הגפן" וגם את זה הוא לא ידע, הכופר. אחרי שיהלי שתה לשוכרה מהתירוש ורוקן עוד ועוד כוסיות, עבר לאמא שבת שבירכה על הנרות וחזרו אליו שיברך על החלה המעולה שהכין, איך לא, סטיבן, הטבח ההודי. הלוואי שקארן שלנו תכין היום חלה כזו. היא ספונה כעת במטבח עם מתכון שקיבלה מעוזרת אחרת שמכינה חלות סופניות כאילו יצאה מבני ברק, ואם לשפוט לפי שקית גבינת הפרמזן שמצאתי כרגע בארון, שוכבת לה בביטחה לצד הצימוקים והקוקוס מבלי שקארו ןכלל מבינה שמדובר במוצר חלבי שיחמיץ, אני סקפטית לגבי החלה שלנו להערב. לא נורא, זה לא שאין לנו לחם בבית...היום הוא בכלל יום מאתגר לקארן במטבח מבחינה מערבית, כי אני הולכת להכין עוגת בננה, קוסקוס עם מרק עוף , טחינה, סלט חסה עם תותים ותפוחים ברוטב בלסמי מתוק, ופטוצ'יני אלפרדו פטריות. קארן לא יודעת את נפשה מרב מערביות משתוללת. התפריט היום,שאנו מכינים אינו יומיומי, אלא נועד להרשים את האורחת שלנו הארץ, שרון, חברה של שרה ורשף, שעובדת על הקו ישראל-סינגפור. והאמת, התפריט יחליף את השניצלים שקארו הכינה במיליון גרסאות השבוע כאילו פתחנו פה סניף של "קאנטאקי פרייד צ'יקן". והיא הטום קרוז ב"קוקטייל" גרסת השניצלים. אז היום, למען שרון הצמחונית ולמען עופות הבית שנרצחות פה על מזבח תרגול השניצלים של קארן , התפריט משולל בשר ורובו על טהרת הפחמימות כקריאת תיגר על אטקינס
לירי היתה היום בגן לבדה כשעה וחצי ותפקדה יפה כשהיא יושבת על ברכיה של ג'היטה. היא אפילו הפיקה קריאת הנאה בחצר וכמובן, שאכלה בהנאה רבה מהחלה של סטיבן. נקווה שעד יום שלישי,בו צפויה המכולה להגיע, היא תישאר לפחות עד הצהריים לבדה כדי שנוכל לפרוק ולמקם את הציוד כראוי. אחרי הגן הלכנו לירי ואני, לקניות בסופר ובמונית חזרה הביתה, גיליתי מדבקה מצחיקה שהודבקה על החלון שאוסרת על הכנסת פריה דוריאן למונית. דוריאן הוא פרי טרופי קוצני מסריח בטרוף ומתוק עד הקאה. יש אומרים שהוא בטעם מנגו רקוב, אבל רב המקומיים מסכימים כי מדובר בפרי עם טעם גן עדן אבל ריח של גהנום.
היום יש פה בקונדו שלנו מסיבת הלואין. הילדים של מיכל התחפשו גם(ראו תמונה). הם ויחד עם מאה ילדים נוספים מהבניין ירדו למסיבה.האמת שאין פה כיף בסינגפור בחג הזה או בכל התרמה אחרת כי בשביל ללחוץ את מספרי הקומות במעלית אתה צריך לצלצל למספר הדירה והדיירים צריכים לשלוח את המעלית. רק אחרי שהמעלית נשלחה אליך ע"י הדייר עצמו,תוכל ללחוץ על הכפתור ולעלות אליו. מוציא את כל הספונטניות מה"טריק או טריט" וגם מהחבר'ה של "ניצן/אילן/אלו"ט/על"ם ושאר מתרימים.השעה שבע וחצי וקארן ואני סיימנו את ההכנות המפרכות . החלות יצאו מדהימות: אוריריות,מתוקות עם צימוקים. הקוסקוס עם הירקות יצא נימוך וטעים, הפטוצ'יני אלפרדו יצא קרמי כמו במסעדה איטלקית והפרמזן שיצא מהמקרר (ולא מהארון, תרתי משמע) הולם אותו בצורה מושלמת. הסלט עם הרוטב טעים ברמה של ליקוק אצבעות והטחינה סמיכה בדיוק במידה הנכונה. מצרפת תמונות של החלות שימלאו את ליבה של כל אם עברייה ואולי גם פיליפינית בגאווה. עוד שלב בהכשרה של קארן הושלם
לירי היתה היום בגן לבדה כשעה וחצי ותפקדה יפה כשהיא יושבת על ברכיה של ג'היטה. היא אפילו הפיקה קריאת הנאה בחצר וכמובן, שאכלה בהנאה רבה מהחלה של סטיבן. נקווה שעד יום שלישי,בו צפויה המכולה להגיע, היא תישאר לפחות עד הצהריים לבדה כדי שנוכל לפרוק ולמקם את הציוד כראוי. אחרי הגן הלכנו לירי ואני, לקניות בסופר ובמונית חזרה הביתה, גיליתי מדבקה מצחיקה שהודבקה על החלון שאוסרת על הכנסת פריה דוריאן למונית. דוריאן הוא פרי טרופי קוצני מסריח בטרוף ומתוק עד הקאה. יש אומרים שהוא בטעם מנגו רקוב, אבל רב המקומיים מסכימים כי מדובר בפרי עם טעם גן עדן אבל ריח של גהנום.
היום יש פה בקונדו שלנו מסיבת הלואין. הילדים של מיכל התחפשו גם(ראו תמונה). הם ויחד עם מאה ילדים נוספים מהבניין ירדו למסיבה.האמת שאין פה כיף בסינגפור בחג הזה או בכל התרמה אחרת כי בשביל ללחוץ את מספרי הקומות במעלית אתה צריך לצלצל למספר הדירה והדיירים צריכים לשלוח את המעלית. רק אחרי שהמעלית נשלחה אליך ע"י הדייר עצמו,תוכל ללחוץ על הכפתור ולעלות אליו. מוציא את כל הספונטניות מה"טריק או טריט" וגם מהחבר'ה של "ניצן/אילן/אלו"ט/על"ם ושאר מתרימים.השעה שבע וחצי וקארן ואני סיימנו את ההכנות המפרכות . החלות יצאו מדהימות: אוריריות,מתוקות עם צימוקים. הקוסקוס עם הירקות יצא נימוך וטעים, הפטוצ'יני אלפרדו יצא קרמי כמו במסעדה איטלקית והפרמזן שיצא מהמקרר (ולא מהארון, תרתי משמע) הולם אותו בצורה מושלמת. הסלט עם הרוטב טעים ברמה של ליקוק אצבעות והטחינה סמיכה בדיוק במידה הנכונה. מצרפת תמונות של החלות שימלאו את ליבה של כל אם עברייה ואולי גם פיליפינית בגאווה. עוד שלב בהכשרה של קארן הושלם
נועם בשבע שגיאות
אחרי בלוג פמינסטי משהו שזכה לתגובות רבות מצד ההקוראות ולהתעלמות משהו מצד הגברים שבחבורה,אני חוזרת לדיווחים השוטפים לא לפני שאודה לכל מי שהגיבה והתרגשה. לא כל יום יוצא לי לרגש ולא כל יום אני בכלל יודעת אם אני בכלל מרגשת מישהו,אז תודה על הפרגון ושמחה על ההזדהות. מסתבר שבכל נקודה ביבשת אסיה נשים מרגישות את אותם רגשות ביחס לנושאים מסוימים ואולי בכל קצות הגלובוס.אבל כרגע אנחנו מקבלים נתונים מיבשת אסיה,אז ייתכן והמדגם שלנו לא כזה מייצג...לכל מי שמתמודדת עם קורס שיטות מחקר בימים אלה,אני קוראת לכן לבדוק את הסוגייה
ולעיניינינו.יהלי ורותם (ראו תמונה שלהם סוף סוף), שלאחרונה החלו לקרוא אחד לשני "אבא" ו"אמא" בהתאמה במשחקם הלא כ"כ סימבולי, יושבים פה וצופים בקלטות, לירי ישנה אחרי שלא נמה בכלל היום והבית שקט, פרט לקרקוש מזדמן ולא מזיק של קארן מכיוון המטבח , שעדיין קוראת את ספרי המתכונים שלה כאילו היו ספרי מתח מסדרת "נערה עם קעקוע דרקון". היא עורכת רשימות כאילו היא עצמה נקראה לזירת הפשע ויחסית לעוגת הגזר שהכינה היום שהיתה יכולה לתפוח לה עוד בתנור, אולי עדיף שתנבור בספרים ותתעמק בעיקר בחלק המדבר על משך האפייה.אבל אין מה להאשים אותה,היא ממש משתדלת ובסה"כ חוץ מלכסון קל שקיבלנו כולנו בעיניים מאז בואה בשל עודף אורז, ירקות מוקפצים ואטריות, הכל באמת נקי, מסודר ,מאודה ומבושל.
לירי הצטרפה ביום שני לקבוצת ה"טייני טודס" בגן של יהלי. ג'היטה התגלה כגננת הודית מקסימה וכך גם ג'יט וניקי הסייעות ההודיות ואלה המורה המקסימה לעברית שמלווה את הקבוצה במשך שעתיים בתחילת כל יום. רב הקוצה מורכבת מילדים ישראלים ושלוש בנות דוברות עברית. מתוך 11 ילדים - 8 הן בנות וכמו בכל קבוצה גם כאן יש "ליהי", ו"ליה" לצד ליזי ועכשיו גם לירי. האווירה באמת טובה ולירי משתפת פעולה ולא שוכחת לוודא שהיא ישובה על בירכיי בעודה עושה זאת. רק בשעת האוכל היא משתפת פעולה לחלוטין ומתמסת לחלוטין לענבים, לאבטיח ולתותים שאהובים עליה אפילו יותר מאמא שלה וחוזר חלילה בצהריים (אם אפשר לקרוא לשעה 11 צהריים) כשהיא מתמסרת לאורז, לעוף, לקוסקוס ולשאר ירקות (מוקפצים) וקציצות טופו וטונה (המצאה של סטיבן הטבח של הגן). למרות גילם הצעיר, גם הטייני טודס שוטפים ידיים בלי הפסקה ונמרחים בקרם דוחה יתושים טרם צאתם לחצר. זה ממש טקס מריחה בכל פעם שהם עומדים לצאת החוצה.בינתיים היינו במקסימום 3 שעות ונקווה שבשישי, כשיהלי אמור להיות "אבא שבת" אוכל להשאיר את לירי למשך שעה בידיה של ג'היטה ולהשתתף בקבלת השבת בקבוצה של יהלי
בשעה שלוש השארתי היום לראשונה את לירי עם קארן כשהן משחקות במטבח וחמקתי להביא את יהלי. במונית בחזרה הביתה, כששאלית מה עשו היום ענתה רותם (ראו תמונה) שהם למדו על "נועם". בבית הוצאתי את הדיווח היומי בו נכתב כי
we learned about noah's ark
אם נוח היה יודע שהילדים קוראים לו נועם, זה ממש נוח בשבע שגיאות או אולי נועם בשבע שגיאות
אורן התקשר אחרי שחזרנו ובישר שהמכולה תגיע לסינגפור ב-29/10 ואלינו הביתה ב-2/11. סוף סוף, הדברים שלנו מגיעים. הקץ לסירים הגרועים, להיעדר הבשמים והאיפור שלי, הצעצועים, המיטה והמזרון המדהימים שלנו ושל הילדים, המגבות, המצעים, הספרים - הבית שלנו מגיע לבית החדש שלנו
ולעיניינינו.יהלי ורותם (ראו תמונה שלהם סוף סוף), שלאחרונה החלו לקרוא אחד לשני "אבא" ו"אמא" בהתאמה במשחקם הלא כ"כ סימבולי, יושבים פה וצופים בקלטות, לירי ישנה אחרי שלא נמה בכלל היום והבית שקט, פרט לקרקוש מזדמן ולא מזיק של קארן מכיוון המטבח , שעדיין קוראת את ספרי המתכונים שלה כאילו היו ספרי מתח מסדרת "נערה עם קעקוע דרקון". היא עורכת רשימות כאילו היא עצמה נקראה לזירת הפשע ויחסית לעוגת הגזר שהכינה היום שהיתה יכולה לתפוח לה עוד בתנור, אולי עדיף שתנבור בספרים ותתעמק בעיקר בחלק המדבר על משך האפייה.אבל אין מה להאשים אותה,היא ממש משתדלת ובסה"כ חוץ מלכסון קל שקיבלנו כולנו בעיניים מאז בואה בשל עודף אורז, ירקות מוקפצים ואטריות, הכל באמת נקי, מסודר ,מאודה ומבושל.
לירי הצטרפה ביום שני לקבוצת ה"טייני טודס" בגן של יהלי. ג'היטה התגלה כגננת הודית מקסימה וכך גם ג'יט וניקי הסייעות ההודיות ואלה המורה המקסימה לעברית שמלווה את הקבוצה במשך שעתיים בתחילת כל יום. רב הקוצה מורכבת מילדים ישראלים ושלוש בנות דוברות עברית. מתוך 11 ילדים - 8 הן בנות וכמו בכל קבוצה גם כאן יש "ליהי", ו"ליה" לצד ליזי ועכשיו גם לירי. האווירה באמת טובה ולירי משתפת פעולה ולא שוכחת לוודא שהיא ישובה על בירכיי בעודה עושה זאת. רק בשעת האוכל היא משתפת פעולה לחלוטין ומתמסת לחלוטין לענבים, לאבטיח ולתותים שאהובים עליה אפילו יותר מאמא שלה וחוזר חלילה בצהריים (אם אפשר לקרוא לשעה 11 צהריים) כשהיא מתמסרת לאורז, לעוף, לקוסקוס ולשאר ירקות (מוקפצים) וקציצות טופו וטונה (המצאה של סטיבן הטבח של הגן). למרות גילם הצעיר, גם הטייני טודס שוטפים ידיים בלי הפסקה ונמרחים בקרם דוחה יתושים טרם צאתם לחצר. זה ממש טקס מריחה בכל פעם שהם עומדים לצאת החוצה.בינתיים היינו במקסימום 3 שעות ונקווה שבשישי, כשיהלי אמור להיות "אבא שבת" אוכל להשאיר את לירי למשך שעה בידיה של ג'היטה ולהשתתף בקבלת השבת בקבוצה של יהלי
בשעה שלוש השארתי היום לראשונה את לירי עם קארן כשהן משחקות במטבח וחמקתי להביא את יהלי. במונית בחזרה הביתה, כששאלית מה עשו היום ענתה רותם (ראו תמונה) שהם למדו על "נועם". בבית הוצאתי את הדיווח היומי בו נכתב כי
we learned about noah's ark
אם נוח היה יודע שהילדים קוראים לו נועם, זה ממש נוח בשבע שגיאות או אולי נועם בשבע שגיאות
אורן התקשר אחרי שחזרנו ובישר שהמכולה תגיע לסינגפור ב-29/10 ואלינו הביתה ב-2/11. סוף סוף, הדברים שלנו מגיעים. הקץ לסירים הגרועים, להיעדר הבשמים והאיפור שלי, הצעצועים, המיטה והמזרון המדהימים שלנו ושל הילדים, המגבות, המצעים, הספרים - הבית שלנו מגיע לבית החדש שלנו
כבר הרבה זמן שאני חושבת על ההשוואה בין רילוקיישיין להריון. בשני המקרים את מתכננת את זה (הריון או מעבר) "זה" לא נופל עליך, לרב, מהשמיים ואת נכנסת אליהם בזמן שהכי מתאים לכם כזוג או כמשפחה. למרות התכנון ולמרות הזמן שעובר בין תחילת התהליך לסופו, אין שום דבר שבאמת מכין אותך לתוצאה - לידה/מגורים בארץ זרה.לאורך התהליך יש בדיקות - אולטראסאונדים שבהם רואים את העובד אפילו בתלת מימד וביקור מקדים בסינגפור. אבל למרות שמרגישים את העובר, צופים בו לכל אורך ההיריון, גדלים מחודש לחודש, אף אחת לא באמת יודעת מה צפוי לה עם הלידה ואיך זה להיות אמא בארץ או בחו"ל. ולכן שאלות כמו:"את מתרגשת?" או "את מפחדת?" לרב נותרות חסרות תשובה אמיתית, כי מאיפה להריונית לדעת. היא מניחה שזה מרגש ומפחיד להיות אמא,אבל בעיקר היא מפחדת מצירי הלידה ומתרגשת לקראת הפגישה עם הרופא המרדים שייתן לה את האפידורל הגואל.
הריונית מפוקסת בלידה, רק אחריה תתפנה לפחד ולהתרגש וגם זה בהינתן שהלידה עברה חלק והתפרים לא גורמים לה לבכות ולהתפתל מכאבים ושההנקה לא גורמת לה לכאבים רק מהמחשבה על היצור הקטן הפוער אליה את פיו, המשול למלתעות בעיני מספר לא מבוטל של אמהות בתחילת ההנקה. וביננו, גם אחרי הלידה, את לא באמת קולטת שאת לא שומרת על התינוק לכמה שעות עד שההורים יבואו,אלא שזה הבייביסיטיר הכי ארוך בחיים שלך,אגב כמו ברילוקיישיין שמרגיש בהתחלה כמו טיול משפחתי ארוך, כזה שתמיד חלמנו עליו ואף פעם לא היה לנו כסף לעשות,כך שלא ממש קולטים גם אחרי שהכל כבר קרה.
גם ברילוקיישיין, נזרקות לחלל הנייד אותן שאלות העוסקות בפחד וריגוש וגם הן נותרות ללא מענה אמיתי, כי כולם יודעים שמעבר לארץ זרה טומן בחובו את הרגשות הללו,אבל אני לא עסקתי בהם,אלא בתחתית הסולם של מאסלו - קורת גג, אוכל לילדי או יותר נכון חיפוש אחר מוצרי חלב שידעתי שסינגפור דלה בהם ובעיקר דאגתי וחששתי מההשתלבות של יהלי בגן, מזה יכולתי להגיד בפה מלא שפחדתי,אבל ממש. גן יהודי אמנם,אבל דובר אנגלית לילד שגם ככה הפסיק לאכול והתחיל לשלשל עוד לפני שעזבנו את ישראל.
אחרי שכולם קיבלו תשובות לגבי הפחד וההתרגשות הם עוברים לעסוק בשאלה האמיתית שמטרידה אותם - "אבל מה את תעשי שם" או עבור ההריונית שעוד לא ילדה, "כמה זמן את מתכוונת להיות בחופשת לידה?" ולעיתים, אם היא מצהירה על כוונותיה לעזוב את מקום העבודה שאינו עולה בקנה אחד עם גידול ילדים, "מה תעשי אחרי?". בשני המקרים הקושי הוא עם העובדה שהאישה לא תעשה כלום עם החיים שלה, תחושת הבזבוז על ה"כשרון" שיורד לטימיון ומעדיף רביצה ובטלה בבית (לא שזה המצב, כשמגדלים ילדים,אבל ככה זה נתפס) על פני עבודה פוריה. לא לחינם נקראת היושבת בבית - עקרת בית, אולי גם מלשון העבודה העקרה שהיא עושה, שכן כולנו יודעים שטיפול בילדים אינו מופיע כשורה בדו"חות הכספיים שמקבלים מהבנק, אבל הוא רווחי לאין ערוך והוא אולי אחת ההשקעות הטובות ביותר שילד יכול לבקש לו., בעיני. בכל אופן ישיבה בבית לאורך זמן (יותר מחצי שנה במקרה של חופשת לידה) או לאורך זמן שאינו ידיוע לשואל, היא קשה לעיכול. העמימות בנוגע לתעסוקת האישה משאירה את הצד השואל לא מרוצה ולא מסופק. עדיף להגיד משהו כמו "בטח יש עבודות בשגרירות ישראל" ולהצהיר על כוונות לשאת בנטל הפרנסה מאשר להיחשב לבטלנית. עדיף אפילו לתכנן חוג שיניב פירות כמו, בישול או אפייה במטרה לפתוח עסק של מופלטות בסינגפור, מאשר לא לדעת מה את הולכת לעשות.
והנה אני במקום הזה ולא בפעם הראשונה. אחרי 2 חופשות לידה ארוכות וכמעט מחוברות בהן "לא עשיתי כלו" חוץ מלטפל בילדי, לעבוד כפרוייקטורית מידי פעם, להנחות ערבי נשים בסופ"שים לעיתים, ללמד שיעורים פרטיים וללמוד בעצמי עיסוי תינוקות, שוב במקום שנתפס כחוסר עשייה. ואולי לראשונה בחיי, ספק אם אמצא פה עבודה אמיתית. בינתיים לירי מתחילה להשתלב בגן שעה מידי יום, עדיין לא ראיתי כלום מסינגפור, עוד לא ישבתי פעם אחת בבריכה שלנו לבד עם ספר ביד, טרם ביקרתי בחדר הכושר של הקומפלקס מחוסר זמן, עוד לא יצאתי לשוטט ברחובות ללא תיק החתלה מלא ומבלי שאני דוחפת טיולון לפני, עוד לא עליתי לרכבת התחתית מפאת הקושי לתמרן עם עגלה, עוד לא מדדתי אף בגד בלי שאחד מילדי יפתח את הוילון בעודי מנסה להידחס למכנסיים סינגפוריים בשכיבה על הגב, עוד לא שתיתי קפה בלי להיעזר במגבונים כי אחד הילדים רצה לטעום ושפך על השולחן, ובעיקר עוד לא הרגשתי מה זה להתבטל או אולי, כמו שאמא של אורן מעדיפה לקרוא לזה, ואני לגמרי מסכימה "עוד לא הייתי פה מלכה", אז לשנתיים הקרובות אני עוד לא יודעת אלו חוגים אקח, היכן אסתובב ועל איזה מהירות יראה ההליכון שלי כשבאמת אכנס לכושר, אבל אני מתכוונת לברר הכל בזמן שלי, או אולי יש לומר, בזמני החופשי!!!
הריונית מפוקסת בלידה, רק אחריה תתפנה לפחד ולהתרגש וגם זה בהינתן שהלידה עברה חלק והתפרים לא גורמים לה לבכות ולהתפתל מכאבים ושההנקה לא גורמת לה לכאבים רק מהמחשבה על היצור הקטן הפוער אליה את פיו, המשול למלתעות בעיני מספר לא מבוטל של אמהות בתחילת ההנקה. וביננו, גם אחרי הלידה, את לא באמת קולטת שאת לא שומרת על התינוק לכמה שעות עד שההורים יבואו,אלא שזה הבייביסיטיר הכי ארוך בחיים שלך,אגב כמו ברילוקיישיין שמרגיש בהתחלה כמו טיול משפחתי ארוך, כזה שתמיד חלמנו עליו ואף פעם לא היה לנו כסף לעשות,כך שלא ממש קולטים גם אחרי שהכל כבר קרה.
גם ברילוקיישיין, נזרקות לחלל הנייד אותן שאלות העוסקות בפחד וריגוש וגם הן נותרות ללא מענה אמיתי, כי כולם יודעים שמעבר לארץ זרה טומן בחובו את הרגשות הללו,אבל אני לא עסקתי בהם,אלא בתחתית הסולם של מאסלו - קורת גג, אוכל לילדי או יותר נכון חיפוש אחר מוצרי חלב שידעתי שסינגפור דלה בהם ובעיקר דאגתי וחששתי מההשתלבות של יהלי בגן, מזה יכולתי להגיד בפה מלא שפחדתי,אבל ממש. גן יהודי אמנם,אבל דובר אנגלית לילד שגם ככה הפסיק לאכול והתחיל לשלשל עוד לפני שעזבנו את ישראל.
אחרי שכולם קיבלו תשובות לגבי הפחד וההתרגשות הם עוברים לעסוק בשאלה האמיתית שמטרידה אותם - "אבל מה את תעשי שם" או עבור ההריונית שעוד לא ילדה, "כמה זמן את מתכוונת להיות בחופשת לידה?" ולעיתים, אם היא מצהירה על כוונותיה לעזוב את מקום העבודה שאינו עולה בקנה אחד עם גידול ילדים, "מה תעשי אחרי?". בשני המקרים הקושי הוא עם העובדה שהאישה לא תעשה כלום עם החיים שלה, תחושת הבזבוז על ה"כשרון" שיורד לטימיון ומעדיף רביצה ובטלה בבית (לא שזה המצב, כשמגדלים ילדים,אבל ככה זה נתפס) על פני עבודה פוריה. לא לחינם נקראת היושבת בבית - עקרת בית, אולי גם מלשון העבודה העקרה שהיא עושה, שכן כולנו יודעים שטיפול בילדים אינו מופיע כשורה בדו"חות הכספיים שמקבלים מהבנק, אבל הוא רווחי לאין ערוך והוא אולי אחת ההשקעות הטובות ביותר שילד יכול לבקש לו., בעיני. בכל אופן ישיבה בבית לאורך זמן (יותר מחצי שנה במקרה של חופשת לידה) או לאורך זמן שאינו ידיוע לשואל, היא קשה לעיכול. העמימות בנוגע לתעסוקת האישה משאירה את הצד השואל לא מרוצה ולא מסופק. עדיף להגיד משהו כמו "בטח יש עבודות בשגרירות ישראל" ולהצהיר על כוונות לשאת בנטל הפרנסה מאשר להיחשב לבטלנית. עדיף אפילו לתכנן חוג שיניב פירות כמו, בישול או אפייה במטרה לפתוח עסק של מופלטות בסינגפור, מאשר לא לדעת מה את הולכת לעשות.
והנה אני במקום הזה ולא בפעם הראשונה. אחרי 2 חופשות לידה ארוכות וכמעט מחוברות בהן "לא עשיתי כלו" חוץ מלטפל בילדי, לעבוד כפרוייקטורית מידי פעם, להנחות ערבי נשים בסופ"שים לעיתים, ללמד שיעורים פרטיים וללמוד בעצמי עיסוי תינוקות, שוב במקום שנתפס כחוסר עשייה. ואולי לראשונה בחיי, ספק אם אמצא פה עבודה אמיתית. בינתיים לירי מתחילה להשתלב בגן שעה מידי יום, עדיין לא ראיתי כלום מסינגפור, עוד לא ישבתי פעם אחת בבריכה שלנו לבד עם ספר ביד, טרם ביקרתי בחדר הכושר של הקומפלקס מחוסר זמן, עוד לא יצאתי לשוטט ברחובות ללא תיק החתלה מלא ומבלי שאני דוחפת טיולון לפני, עוד לא עליתי לרכבת התחתית מפאת הקושי לתמרן עם עגלה, עוד לא מדדתי אף בגד בלי שאחד מילדי יפתח את הוילון בעודי מנסה להידחס למכנסיים סינגפוריים בשכיבה על הגב, עוד לא שתיתי קפה בלי להיעזר במגבונים כי אחד הילדים רצה לטעום ושפך על השולחן, ובעיקר עוד לא הרגשתי מה זה להתבטל או אולי, כמו שאמא של אורן מעדיפה לקרוא לזה, ואני לגמרי מסכימה "עוד לא הייתי פה מלכה", אז לשנתיים הקרובות אני עוד לא יודעת אלו חוגים אקח, היכן אסתובב ועל איזה מהירות יראה ההליכון שלי כשבאמת אכנס לכושר, אבל אני מתכוונת לברר הכל בזמן שלי, או אולי יש לומר, בזמני החופשי!!!
יום ראשון, רגע לפני שמתחילים עוד שבוע
האמת שכבר ממש מאוחר ואין הרבה מה לספר. היה היום יום סגרירי שמהחלון נראה כמו יום לונדוני טיפוסי, עד שיוצאים מהחלון החוצה (במקרה שלנו,זה באמת מה שקורה כי אנחנו גרים בדירת גן, ומבינים שזה סתם עוד יום סינגפורי טיפוסי פשוט לח יותר בגלל הגשם. זה כמו לנשון אוויר רווי במים. בכל אופן נשארנו בעיקר בבית, פרט לקפיצה לבריכה שהסתיימה ביציאה חפוזה בשל טפטוף שהחל. אבל זה היה יום החופש הראשון של קארן. התעוררנו והיא כבר לא היתה. יצאה למיסה בכנסייה שלה ומשם לקניון בשם "לאקי פלזה" בו מתאספים כל הפיליפינים מידי ראשון. מדהים כמה מהר מתרגלים לטוב. היא רק 5 ימים אצלנו וכבר חסרונה מורגש בכל צלחת לא שטופה, בכל אורז על הרצפה. יהלי ממש חיפש אותה היום כי מזמן הוא לא ביקש ממנה לקחת אותו לגריי גראו. אחרי שנ"צ במהלכה אני הייתי אצל מיכל, החלטנו לצאת עם הילדים לאורצ'רד,שהוא המקבילה של הפיפט אווניו הניו יורקית. אם נמשיך באנלוגיה, המקום בו אנחנו גרים הוא השדרה השלישית - רביעית, ממש מרחק הליכה מהמרכז של המרכז. בכל אופן יצאנו לשוטט באורצרד, בואך טיימס סקוור ורכשנו עבור קארן שני ספרי בישול- האחד עבור מזון מערבי והשני עבור אפיית עוגות. מרגע שחזרנו הביתה ונתנו אותם לקארן, היא הסתגרה בחדרה וקראה אותם בשקיקה כאילו נכתבו ע"י דן בראון ואל ע"י סופרים עלומים שקוראים לפתיתים: יזראלי קוסקוס. היא כ"כ התלהבה כשעברנו על המתכונים והיתה נכונה להכין את הפטוצ'יני אלפרדו הראשון שלה. ציידתי אותה בדף ועט והיא הכינה רשימת קניות למחר ע"פ המתכונים בהם היא רוצה להתנסות. . זהו, שוחחנו בסופ"ש עם כמה חברים מישראל והיה ממש כיף וגם צובט מגעגוע, כמו לשמוע שיר של עידן רייכל
מחר יום האומות המאוחדות אצל יהלי בגן והתלבושת הכחולה-לבנה שלו כבר מוכנה על הכסא וביום שלישי, לירי צפויה להתחיל ללכת לשעה מידי יום לגן לקבוצה של הטייני טודס בהנהגתה של הגננת ג'היטה. נקווה לשילוב קל ונטול פאדיחות, כי כשמדובר בג'היטה הקטנה שלנו קשה לחזות מה יהיה, לא הייתי שוללת על הסף הטלת צ'אפאטי על ג'היטה בעיתות חוסר הסכמה.נקווה שיהיה זה בגדר אילוף השוררת ושהסינגפורים יצליחו במקומות באמת אנחנו כשלנו או לפחות וויתרנו. שיהיה המשך שבוע לטוב לכל מי שהתחי אותו היום ושבוע טוב, לכל המתחילים מחר,שבוע טוב אחרון של נובמבר, לקראת סיומו של חודש ראשון בסינגפור
מחר יום האומות המאוחדות אצל יהלי בגן והתלבושת הכחולה-לבנה שלו כבר מוכנה על הכסא וביום שלישי, לירי צפויה להתחיל ללכת לשעה מידי יום לגן לקבוצה של הטייני טודס בהנהגתה של הגננת ג'היטה. נקווה לשילוב קל ונטול פאדיחות, כי כשמדובר בג'היטה הקטנה שלנו קשה לחזות מה יהיה, לא הייתי שוללת על הסף הטלת צ'אפאטי על ג'היטה בעיתות חוסר הסכמה.נקווה שיהיה זה בגדר אילוף השוררת ושהסינגפורים יצליחו במקומות באמת אנחנו כשלנו או לפחות וויתרנו. שיהיה המשך שבוע לטוב לכל מי שהתחי אותו היום ושבוע טוב, לכל המתחילים מחר,שבוע טוב אחרון של נובמבר, לקראת סיומו של חודש ראשון בסינגפור
ביקור בפארק המים - ווילד, ווילד ווט
wild, wild wet
התעוררנו היום לעוד יום סכיזופרני (כמו שמיכל אומרת) במיוחד מבחינת מזג האוויר. הוא התחיל בגשם שחשבנו לבטל את התוכניות שכללו פארק מים ונראו מאוד לא מתאימות, והפך ליום אפור עם שמש יוקדת, כזו שמזכירה לך שאנחנו ממש קרובים לקו המשווה פה בסינגפור
פארק המים התגלה כמקום מקסים, ידידותי בצורה מדהימה לילדים קטנים ולא יקר כלל. במחיר של כמאה עשרים שקלים נכנסנו כולנו, מחיר שבארץ אורן ואני יכולנו להיכנס לבריכה המקומית המגעילה והומת הילדים זבי החוטם שמשתינים במים,ברמות השבים בשבת. הצטרפנו למיכל ומשפחתה ויחד עברנו ממגלשה למגלשה, מבריכת גלים, לג'קוזי. היינו מופתעים לגלות שלבריכת הגלים נתנו את השם המפוקפק "צונאמי", לא שם שהייתי מאמינה שייתנו לשום מקום שנמצא במזרח אסיה, מרחק יריקה מאינדונזיה ופוקט שבתאילנד, שכמעט נמחקו מהמפה בשל גל הנושא שם זה. זה בערך כמו לקרוא לסבון בשם "בוכנוולד" או לחנות נעליים בשם "בירקנאו" ,שזה לא רחוק מ"בירקנשטוק", הגרמניות, שגם שמן מעלה בי צמרמורת בכל פעם שאני נועלת אותן
אחרי שביקרנו בקניון המקומי, שכמובן צמוד לפארק המים, חזרנו הביתה ואני לא יכולה להתחיל ותאר לכם את התחושה של לחזור לבית נקי, שארוחה מבושלת בושלה בשבילנו מבעוד מועד, הכביסה כובסה ויובשה, מצעים נקיים במיטות והכל במקום (לכמה דקות כמובן, עד שיהלי ולירי סיימו להתקלח,אבל התחושה הראשונית עדיין משכרת...או אולי משקרת כשמדובר ביכולות הבלגון של יהלי ולירי. כמו כן, אין לתאר את התחושה של לצאת מהמקלחת כשקארן כבר לקחה מכולם את הבגדים שהסירו, הכניסה למכונת הכביסה וטיפלה בהכל ולי נותר רק לשאול מי רוצה לאכול ולהגיש ממה שהכינה קארן הקוסמת. נראה כי אנחנו כ"כ לא מורגלים בניקיון שכזה שכן, יהלי מחליק על הרצפה פשוט בשל היעדר בולמי הזעזועים שדבוקים לו לרגליים בבית בישראל כמו אורז, פתיתים, קוסקוס ושאר פירורים של מזון שהוא מלקט ברגליו החשופות. גם המים פה נקיים עד זרא, מחוסרי אבנית ומשאירים את הקומקום החשמלי שלנו צלול כביום קנייתו. וכן, למרות שהתמי ארבע שלנו עושה את דרכו הנה, אנחנו שותים מים מהברז שרב הסיכויים שהם הרבה יותר נקיים מהמים שהיינו שותים ממנו בארץ.זהו, חוץ מזה, קארן מתרגלת עם יהלי גם את האנגלית שלו והוא נהנה להגיד לה כל פעם מחדש ולא משנה אם כבר אחרי עשר בלילה שהוא רוצה שהיא תבוא איתו ל"גריי גראו" (פליי גראונד).הוא לא שוכח להודות לה באומרו "פנק יו" ב-פ' מודגשת ובד"כ מפגין נימוס עילאי כשהוא מבקש "נסטי פליז". בקיצור, נכס אמיתית יש לנו פה בבית, שלא יסולא בפז, שהולכת ומתנוונת והופכת לעיתה מעקרת בית לסתם בית. אולי כל אחת מאיתנו צריכה פעם בחיים לחיות בבית בלי לעשות בו הכל ולנסות גם לא להרגיש אשמה על כך. מבטיחה לנסות. פז, אכולה רגשות אשם, לבינתיים,סינגפור
יום שישי, ריח חזק של סופ"ש באוויר, עדיף לנשום בשאיפות קטנות, שלא ייגמר 22/10/10
סינגפור שרויה מזה מספר ימים תחת אובך מתמשך שלא נראה כנובע ממזג האוויר. מקורות יודעי דבר (אורן) הביאו לידיעתי כי מדובר בזיהום האוויר שהיה פה מאז 2006 (מי ישמע כמה זמן עבר). מסתבר שהאינדונזים (כן, שוב המוח האיסלאמי עומד מאחורי כל הרעות החולות של העולם ורודף אותנו גם לכאן)שרפו משהו לא חוקי בקנה מידה עצום, וענני האובך מיתמרים להם מעל סינגפור, כמו אחרי אסון הירושימה. בטח בארץ היו מזהירים נשים הרות, ילדים וזקנים מלצאת מהבית בכזה זיהום אוויר,אבל פה אין אפילו טעם לנסות, כי שום דבר, גם לא נשורת גרעינית, לא יעצור את הסינגפורים מלוותר על יום נוסף של קניות. היום ה, למשל,הייתי באיזה קניון וחיפשתי חנות של הכל ב-2 דולר סינגפורי (6 ש"ח) רק כדי לברר באינפורמיישן (שנמצא בכל קניון בשל גודלם העצום של הקניונים פה) שהחנות נמצאת בבייסמנט 4, כלומר 4 קומות מתחת לאדמה כשהקניון מתנשא לגובה של עוד 5 קומות מעל האדמה- מטורף. ויתרתי על הרעיון לעת עתה. יהיה יותר קל לשוטט בבייסמנט 4 ללא עגלה עם פעוטה מתפתלת בתוכה שמאיימת לקפוץ ממנה בכל רגע ישירות לבייסמנט 4
בכלל הסינגפורים הם אומה עמלה כמו הנמלה מהמשל על הנמלה והצרצר. כל היום הם נעים בין הפקה אחת לאחרת. לפני בואנו לכאן, באוגוסט, הם חגגו את יום העצמאות שלהם בפאר והדר, אח"כ אירחו את אולימפיאדת הנוער, בתחילת ספטמבר היה פה חג הודי, אחריו בסוף ספטמבר הם אירחו את הפורמולה 1, במחצית השנייה של ספטמבר אף החל פה משהו בשם "פסטיבל הסתיו" שהסתיים במחצית אוקטובר. בינתיים הם בעיצומן של הכנות להלואין שיתקיים בסוף אוקטובר, בתחילת נובמבר יחול הדיוואלי ההודי (חג האורות והמרכזי מבין חגי ההינדואים) ואחריו חג המולד וחגיגות השנה החדשה אליהן כבר החלו לקשט את הרחובות . וזה לא שהטרוף מפסיק כשמתחילה השנה החדשה, ככה הם חיים את חייהם פה.חג רודף חג, הפקה רודפת הפקה וזה עוד בלי להזכיר את היונייטד ניישינס דיי, חג מרכזי מאין כמותו הנחגג בכל הדתות...
האמת למה שנחגוג את חגן של האומות המאוחדות שכל מה שיצא לנו מהן, הוא דבר אחד טוב לפני 60 שנה - מדינה, ומאז הם רק מגנים אותנו בכל הזדמנות, שולחים אלינו פקחים מטעמם וחולקים על כל התנהלות שלנו וכשבאמת צריכים אותן בסוגיות הרות גורל כמו חטיפת חיילים, הם חוזרים להיום או"ם, ולא מתערבים
אבל איפה עצרנו, אה בחג המולד - כל חלון ראווה מציב סנטה חביב יותר, מזרקת שלג אמיתית יותר, ועץ אשוח מרהיב יותר. הם מתחרים בעצמם ללא הפסק. באחד הקניונים אף מתוכנן שלג אמיתי לקראת החג, כי הרי שלג באמת לא ירד פה גם עוד מיליון שנה, לא משנה כמה הסינגפורים יתאמצו. הפעם הם לא יכולים לעשות לעצמם שלג, כמו האי שבנו לעצמם.הפעם הם פשוט יצטרכו לקבל את העובדה שהם פשוט ארץ טרופית יפה, ושחם ודביק אצלם כמו סאונה רטובה שאין אפשרות לצאת ממנה. האמת שעם כמות הסנאים שאני רואה פה מידי יום, ניתן לדמיין צוואר עטוף בצעיף, ידיים אוחזות בקפה מהביל והליכה נעימה בהייד פארק,אבל רק לרגע, כי מייד מכה בי הדבר המהביל היחיד שיש בסינגפור - מזג האוויר וכל מה שאני רוצה לדמיין הוא איך רגלי נושאות אותי לבית הקפה הממוזג הקרוב וידי אוחזות בפרפוצ'ינו קפוא מעשה ידיו להתפאר של איזה בריסטה ב"סטארבקס". אבל בחזרה לסינגפורים, הם אומה מטורפת, הכל פה בגדול - קניוני ענק, יערות גשם ואיים מעשי ידי אדם, עץ האשוח הכי גדול במזרח אסיה, המפל בפארק הציפורים בגובה3שלושים המטרים, הכי גבוה שבנה האדם וגם המחיר לקפה הפוך חזק הכי שערורייתי. מעשה שהיה כך היה. מיכל ואני ישבנו לנו באחד הבקרים הנדירים בהם לירי פינקה אותי בשנת בוקר, וניסינו את קפה הבננה של רשת הקפה ה"ידועה", "קופי קלאב". אחרי שביקשנו חשבון ומילאנו שאלון שלא מבייש תחקיר ביטחוני, רק כדי לקבל כרטיס חברות חינם לכל החיים (שאני לא באמת יודעת אם זה דבר טוב, ה"לכל החיים הזה") גיליתי לתדהמתי כי רבה שלמרות שהזמנו אותו קפה בדיוק, על שלי גבו דולר יותר. כששאלתי לפשר הדבר, ענה המלצר בפשטות שזה עבור ה"אקסטרא שוט אוף קופי" , שהרי ביקשתי קפה הפוך חזק, בניגוד למיכל שביקשה קפה הפוך, חלש, בלי קצף, דל שומן.מזל שלא חייבו גם על הקצף והחלב השמן
בכלל בתי הקפה פה הם סצנה שלקוחה היישר מהאייטיז. הכל פה קצפות, מילקשייקים במיני טעמים (חלקם הזויים, כמו אזוקי - סוג של שעועית לאלה בינינו שלא מרבים לבקר ב"עדן טבע מרקט") והכל מוצג בתמונות בתפריט עלא יטבתה בעיר סינגפור.
בכלל יש הרגשה שמרב קפה, מאפה ושיטוטי קניון המוח הולך ומצטמק לגודל של צללית עיניים של מ.א.ק או שעועית אזוקי, אם לחזור למוטיב מהפסקה הקודמת. האמת, שמתקיים פה מעין "חוג" או מפגשים של נשות המוזיאון שמידי שבוע עורכות סיורים ומרחיבות את ידיעותיהן בנושא סינגפור, אבל מיכל ואני, נשות הקופי קלאב, מעדיפות בינתיים את החוג האקסלוסיבי שיצרנו לנו של נשות האיי - און (הקניון הכי רציני פה באזור) וכשאנחנו באמת מרגישות מנוונות, אנחנו פשוט חוצות את הכביש לרשת הספרים "בורדרס" שבקניון הצמוד, מתבשמות בניחוחם של ספרים חדשים, עוברות על ניירות המכתבים החדשים ומבחר הברכות לכריסמס וחוזרות בחזרה ל"ספורה" כור מחצבתינו ושימותו כל הקנאים!!! פז ארבל, קניינית בצעדיה הראשונים, סינגפור
בכלל הסינגפורים הם אומה עמלה כמו הנמלה מהמשל על הנמלה והצרצר. כל היום הם נעים בין הפקה אחת לאחרת. לפני בואנו לכאן, באוגוסט, הם חגגו את יום העצמאות שלהם בפאר והדר, אח"כ אירחו את אולימפיאדת הנוער, בתחילת ספטמבר היה פה חג הודי, אחריו בסוף ספטמבר הם אירחו את הפורמולה 1, במחצית השנייה של ספטמבר אף החל פה משהו בשם "פסטיבל הסתיו" שהסתיים במחצית אוקטובר. בינתיים הם בעיצומן של הכנות להלואין שיתקיים בסוף אוקטובר, בתחילת נובמבר יחול הדיוואלי ההודי (חג האורות והמרכזי מבין חגי ההינדואים) ואחריו חג המולד וחגיגות השנה החדשה אליהן כבר החלו לקשט את הרחובות . וזה לא שהטרוף מפסיק כשמתחילה השנה החדשה, ככה הם חיים את חייהם פה.חג רודף חג, הפקה רודפת הפקה וזה עוד בלי להזכיר את היונייטד ניישינס דיי, חג מרכזי מאין כמותו הנחגג בכל הדתות...
האמת למה שנחגוג את חגן של האומות המאוחדות שכל מה שיצא לנו מהן, הוא דבר אחד טוב לפני 60 שנה - מדינה, ומאז הם רק מגנים אותנו בכל הזדמנות, שולחים אלינו פקחים מטעמם וחולקים על כל התנהלות שלנו וכשבאמת צריכים אותן בסוגיות הרות גורל כמו חטיפת חיילים, הם חוזרים להיום או"ם, ולא מתערבים
אבל איפה עצרנו, אה בחג המולד - כל חלון ראווה מציב סנטה חביב יותר, מזרקת שלג אמיתית יותר, ועץ אשוח מרהיב יותר. הם מתחרים בעצמם ללא הפסק. באחד הקניונים אף מתוכנן שלג אמיתי לקראת החג, כי הרי שלג באמת לא ירד פה גם עוד מיליון שנה, לא משנה כמה הסינגפורים יתאמצו. הפעם הם לא יכולים לעשות לעצמם שלג, כמו האי שבנו לעצמם.הפעם הם פשוט יצטרכו לקבל את העובדה שהם פשוט ארץ טרופית יפה, ושחם ודביק אצלם כמו סאונה רטובה שאין אפשרות לצאת ממנה. האמת שעם כמות הסנאים שאני רואה פה מידי יום, ניתן לדמיין צוואר עטוף בצעיף, ידיים אוחזות בקפה מהביל והליכה נעימה בהייד פארק,אבל רק לרגע, כי מייד מכה בי הדבר המהביל היחיד שיש בסינגפור - מזג האוויר וכל מה שאני רוצה לדמיין הוא איך רגלי נושאות אותי לבית הקפה הממוזג הקרוב וידי אוחזות בפרפוצ'ינו קפוא מעשה ידיו להתפאר של איזה בריסטה ב"סטארבקס". אבל בחזרה לסינגפורים, הם אומה מטורפת, הכל פה בגדול - קניוני ענק, יערות גשם ואיים מעשי ידי אדם, עץ האשוח הכי גדול במזרח אסיה, המפל בפארק הציפורים בגובה3שלושים המטרים, הכי גבוה שבנה האדם וגם המחיר לקפה הפוך חזק הכי שערורייתי. מעשה שהיה כך היה. מיכל ואני ישבנו לנו באחד הבקרים הנדירים בהם לירי פינקה אותי בשנת בוקר, וניסינו את קפה הבננה של רשת הקפה ה"ידועה", "קופי קלאב". אחרי שביקשנו חשבון ומילאנו שאלון שלא מבייש תחקיר ביטחוני, רק כדי לקבל כרטיס חברות חינם לכל החיים (שאני לא באמת יודעת אם זה דבר טוב, ה"לכל החיים הזה") גיליתי לתדהמתי כי רבה שלמרות שהזמנו אותו קפה בדיוק, על שלי גבו דולר יותר. כששאלתי לפשר הדבר, ענה המלצר בפשטות שזה עבור ה"אקסטרא שוט אוף קופי" , שהרי ביקשתי קפה הפוך חזק, בניגוד למיכל שביקשה קפה הפוך, חלש, בלי קצף, דל שומן.מזל שלא חייבו גם על הקצף והחלב השמן
בכלל בתי הקפה פה הם סצנה שלקוחה היישר מהאייטיז. הכל פה קצפות, מילקשייקים במיני טעמים (חלקם הזויים, כמו אזוקי - סוג של שעועית לאלה בינינו שלא מרבים לבקר ב"עדן טבע מרקט") והכל מוצג בתמונות בתפריט עלא יטבתה בעיר סינגפור.
בכלל יש הרגשה שמרב קפה, מאפה ושיטוטי קניון המוח הולך ומצטמק לגודל של צללית עיניים של מ.א.ק או שעועית אזוקי, אם לחזור למוטיב מהפסקה הקודמת. האמת, שמתקיים פה מעין "חוג" או מפגשים של נשות המוזיאון שמידי שבוע עורכות סיורים ומרחיבות את ידיעותיהן בנושא סינגפור, אבל מיכל ואני, נשות הקופי קלאב, מעדיפות בינתיים את החוג האקסלוסיבי שיצרנו לנו של נשות האיי - און (הקניון הכי רציני פה באזור) וכשאנחנו באמת מרגישות מנוונות, אנחנו פשוט חוצות את הכביש לרשת הספרים "בורדרס" שבקניון הצמוד, מתבשמות בניחוחם של ספרים חדשים, עוברות על ניירות המכתבים החדשים ומבחר הברכות לכריסמס וחוזרות בחזרה ל"ספורה" כור מחצבתינו ושימותו כל הקנאים!!! פז ארבל, קניינית בצעדיה הראשונים, סינגפור
21.10.10 רק כמה דברים ששכחתי לשתף
לאורך כל שהותינו כאן ובלי קשר ליום ולשעה. יש פה קטע עם קניות בסופר - הכל פה מגיע בחבילות קטנות, אבל ממש. 3 שניצלים בחבילה, 250 גרם בשר טחון, חתיכת דג קטנטנה. כשישראלים כמונו מגיעים לקופה הקופאית מתקשה לראות אותנו בשל חבילות על חבילות של שניצלים שאנחנו נאלצים לערום כדי לספק את רעבונם של בני ביתינו שכל אחד אוכל בארוחה לפחות חבילת שניצלים סינגפורית ממוצעת. אם הם מסתפקים בחבילת שניצל למשפחה זה יכול גם להסביר את הפיגורה הרזה שלהם, אבל האמת היא שהם לא מבשלים ולא מרבים לקנות בסופר. סינגפורי ממוצע אוכל ארוחת צהריים וערב בחוץ - בפוד קורט, אולמות אוכל ענקיים שמציעים מבחר מזון אסייתי במחירי של בין 3 לחמישה דולר למנה. תראו לי בישול ביתי שמתחרה במחיר הזה.לאכול בבית, בניגוד לארץ, עולה יותר. והאמת שגם המטבחים כאן פצפונים במידותיהם ומותאמים ל"בישול" חביתה וגם זה בלחץ, מביצה בגודל של ג'ולה, מקסימום "הכנת" קערת קורנפלקס בבוקר. אפייה ובישול ארוך ומסובך, אינו בתפריט של המטבחים הסינגפורים. האכילה בחוץ הולכת יד ביד עם טרוף הקניות שלהם.זה רק טבעי שמי שמכור בכזו רמה לשופינג, לא יעצור ויקטע את מסע הקניות שלו לטובת ארוחת ערב בבית. הוא יאכל בחוץ, יקנה גם את ארוחתו. זה אפילו בשביל קניינית כמוני, שופוהוליקית המטופלת בטכניקת הטיפול הידועה - קניותרפיה, יותר מידי
יום חמישי, כבר מתחילים להריח סופ"ש
קארן כאן. זה מורכב מה שיש לי להגיד על הקונספט הזה - יש בו בעיתיות לצד נוחות,אני מודה. כיף לראות בית נקי תמיד,אבל זה עדיין לגור עם עוד מישהו עם הרגלים משלו. אתמול, למשל, היא התעוררה בחמש בבוקר (או יותר נכון, לפנות בוקר) ובשש כבר קירצפה חלונות, הוציאה כביסה מהמייבש, קיפלה וקירקשה בכלים. אורן, שנחרד שמישהו מלבד הילדים יכול להעיר אותנו בכזו שעה מוקדמת, ביקש להבהיר לה שגם ככה הלילות שלנו לבנים, אין צורך שגם הבקרים יהיו כאלה. ושאנחנו מעדיפים עוד שעה שינה על פני בית נקי בשעה שאנחנו לא ממש יכולים לפקוח עיניים ולחזות בניקיון מרב עייפות. הנושא הובהר ולא חזר על עצמו.
לצהריים היא הכינה צ'ופסוי פיליפיני שהיה די תפל ויהלי, מבקר המזון של הבית וחובב ירקות ידוע, אמר שהוא לא טעים וסירב לגעת בו. ביקשתי ממנה בפעם הבאה לנסות ולתת יותר בסויה וברוטב צ'ילי המתוק. מלבד זה היא לא ישבה רגע וניקתה כמו מטורפת עד שממש כבר לא היה לנו נעים והתחננו שתשב ותנוח. בערב היא הכינה סלט ירקות גדול לנו ולה. היום בבוקר היא התעוררה עם כאבי בטן ואמרה שאולי אכלה יותר מידי ירקות אתמול בלילה. האמת, למי שרגיל לאורז - מזון נייטראלי, ירקות בהחלט יכולים לתעתע בבטן, אף כי אף פעם לא שמעתי על הרעלת ירקות. הקיבה שלה פשוט לא רגילה למזון ישראלי.נראה איך היא תעבור את מבחן הפתיתים והשניצל.נשתדל לתת לה להתנסות במזון חדש לפני היום החופשי שלה ולא בימי חול...ססססתתתתתאאאאםםםם.
ברגעים אלה היא ממלאה את הבית בניחוח של שום ולדבריה היא מבשלת לסר, מיסטר או בעברית, לאורן. אמרתי לה שסביר להניח שהסר לא יחזור בזמן הקרוב וחבל שהאוכל יעמוד, אבל היא החליטה לבשל עבורו. מי אני שיעצור פיליפינית בדישה...?!? חוץ מעינייני קארן יש לנו מזכר נוסף מהגן, שנתן לנו 24 שעות נטולות מיילים, לפני ששיגר אגרת להורים שדינה חוגים לילדים שנפתחים בגן - מוסיקה ותנועה, יוגה ומנדרין שמלמד מר טזו. עכשיו, אני לא מבינה, חוג אמור להיות כיף, משהו שהילד הולך אליו בהנאה, אז איך לעזעזל מנדרינית השתחל לרשימה הזו? עד שכבר יש חוגים, אז מנדרינית, על פני באלט, ג'ז, ג'ודו (שגם אותו בטח היה מלמד אותו מר טזו, כך שזה לא ששוללים ממנו עבודה), או כל אומנות לחימה אחרת שהמזרח כ"כ שופע בהן, אבל מנדרינית - איזה ילד ישב 45 דקות וילמד מנדרינית על פני חוג כדורסל, שחייה או אפילו פנג שואיי...בכל אופן למי שמעוניין, שישה שעורים בני 45 דקות כל אחד יעלו לכם, או לילדכם הנענש, 240 דולר סינגפורי (תכפילו בשלוש ותגידו לי שמר טזו לא גנב
חוץ מזה, הדיווח מהגן העלה שהיום יהלי צבע דגלים עבור יום האומות המאוחדות. הם ממש מתייחסים שם ברצינות לקשקוש הזה, שהוא לא באמת חג.הייתי מבינה אם היום משקיעים ככה בכ"ט בנובמב,אבל יום האומות המאוחדות, נו באמת, הם ילדים ציוניים...כששאלתי את יהלי איזה דגל הוא צבע, הוא רק ידע להגיד שצבע באדום. בטח נתנו לו איזה דגל של סין, הקומוניסטים...בטח ידו של מר טזו בדבר
הערב אנחנו מנסות להכין סלט חצילים במיונז, הגרסה הישראלית. מקווה שהחצילים יקלו טוב בתנור שלי ושיצא טעים. אני ממש מתגעגעת לטעם הישראלי, ממש אין פה מה למרוח בלחם. היום למשל, מצאנו גבינת עיזים בסופר עם רק 71 אחוזי שומן, ביס אחד עוד יאפשר לך להזמין את האמבולנס בעצמך...מטורפים הסינגפורים האלה. הילדים פה בטירוף של "סבתא בישלה דייסה" הקלטת. כרגע סיימו לרקוד את ריקוד הציפורים. הולכת לבדוק את החצילים. אם אני לא מזכירה אותם שוב, כנראה שהסלט יצא על הפנים.
פז ארבל, בניסיונות בישול להחזרת הטעם הישראלי הביתה, סינגפור
לצהריים היא הכינה צ'ופסוי פיליפיני שהיה די תפל ויהלי, מבקר המזון של הבית וחובב ירקות ידוע, אמר שהוא לא טעים וסירב לגעת בו. ביקשתי ממנה בפעם הבאה לנסות ולתת יותר בסויה וברוטב צ'ילי המתוק. מלבד זה היא לא ישבה רגע וניקתה כמו מטורפת עד שממש כבר לא היה לנו נעים והתחננו שתשב ותנוח. בערב היא הכינה סלט ירקות גדול לנו ולה. היום בבוקר היא התעוררה עם כאבי בטן ואמרה שאולי אכלה יותר מידי ירקות אתמול בלילה. האמת, למי שרגיל לאורז - מזון נייטראלי, ירקות בהחלט יכולים לתעתע בבטן, אף כי אף פעם לא שמעתי על הרעלת ירקות. הקיבה שלה פשוט לא רגילה למזון ישראלי.נראה איך היא תעבור את מבחן הפתיתים והשניצל.נשתדל לתת לה להתנסות במזון חדש לפני היום החופשי שלה ולא בימי חול...ססססתתתתתאאאאםםםם.
ברגעים אלה היא ממלאה את הבית בניחוח של שום ולדבריה היא מבשלת לסר, מיסטר או בעברית, לאורן. אמרתי לה שסביר להניח שהסר לא יחזור בזמן הקרוב וחבל שהאוכל יעמוד, אבל היא החליטה לבשל עבורו. מי אני שיעצור פיליפינית בדישה...?!? חוץ מעינייני קארן יש לנו מזכר נוסף מהגן, שנתן לנו 24 שעות נטולות מיילים, לפני ששיגר אגרת להורים שדינה חוגים לילדים שנפתחים בגן - מוסיקה ותנועה, יוגה ומנדרין שמלמד מר טזו. עכשיו, אני לא מבינה, חוג אמור להיות כיף, משהו שהילד הולך אליו בהנאה, אז איך לעזעזל מנדרינית השתחל לרשימה הזו? עד שכבר יש חוגים, אז מנדרינית, על פני באלט, ג'ז, ג'ודו (שגם אותו בטח היה מלמד אותו מר טזו, כך שזה לא ששוללים ממנו עבודה), או כל אומנות לחימה אחרת שהמזרח כ"כ שופע בהן, אבל מנדרינית - איזה ילד ישב 45 דקות וילמד מנדרינית על פני חוג כדורסל, שחייה או אפילו פנג שואיי...בכל אופן למי שמעוניין, שישה שעורים בני 45 דקות כל אחד יעלו לכם, או לילדכם הנענש, 240 דולר סינגפורי (תכפילו בשלוש ותגידו לי שמר טזו לא גנב
חוץ מזה, הדיווח מהגן העלה שהיום יהלי צבע דגלים עבור יום האומות המאוחדות. הם ממש מתייחסים שם ברצינות לקשקוש הזה, שהוא לא באמת חג.הייתי מבינה אם היום משקיעים ככה בכ"ט בנובמב,אבל יום האומות המאוחדות, נו באמת, הם ילדים ציוניים...כששאלתי את יהלי איזה דגל הוא צבע, הוא רק ידע להגיד שצבע באדום. בטח נתנו לו איזה דגל של סין, הקומוניסטים...בטח ידו של מר טזו בדבר
הערב אנחנו מנסות להכין סלט חצילים במיונז, הגרסה הישראלית. מקווה שהחצילים יקלו טוב בתנור שלי ושיצא טעים. אני ממש מתגעגעת לטעם הישראלי, ממש אין פה מה למרוח בלחם. היום למשל, מצאנו גבינת עיזים בסופר עם רק 71 אחוזי שומן, ביס אחד עוד יאפשר לך להזמין את האמבולנס בעצמך...מטורפים הסינגפורים האלה. הילדים פה בטירוף של "סבתא בישלה דייסה" הקלטת. כרגע סיימו לרקוד את ריקוד הציפורים. הולכת לבדוק את החצילים. אם אני לא מזכירה אותם שוב, כנראה שהסלט יצא על הפנים.
פז ארבל, בניסיונות בישול להחזרת הטעם הישראלי הביתה, סינגפור
ואז הגיעה קארן
יום שלישי 19/10/10
הבוקר הגיע אלינו מייל מהגן שלנו,שלא נותן לנו מנוח, בזו הלשון ואני מצטטת, או בעברית - עושה קאט אנד פייסט
Dear Parents,
We are celebrating United Nations Day on Monday 25th October 2010.
All parents are invited to attend a short performance and presentation related to UN Day (approx 45mins to 1 hour) by the Grades 1, 2 and 3 students in the school Hall at 9am sharp.
On this day, we would like your child to come to school dressed in a national costume of their choice, including Tiny Tots and Pre Nursery children if they wish. The children can either stay in their costumes all day, or change back in to their school uniforms or other clothes.
We hope you will join us to bring Peace and Togetherness around the world.
Thank you
Anne
מה השטויות האלה יום האומות המאוחדות, כמו שעדי אשכנזי ודאי היתה שואלת בחוכמה. מה נלביש על יהלי כפייה וגלבייה? סתם כחול - לבן וסיכות בצורת גרגרי חומוס שיעטרו את שערו השופע? או שאולי עדיף ללכת על קטע נייטראלי ולחפש אותו להולנדית וככה לא להיכנס לכל הקטע העדתי הזה. כל היום יש פה פעילויות שלא קשורות לחגים השוטפים שגם הם רבים כחול אשר על שפת ימו של האי המלאכותי סנטוזה.
למרות המייל והפנייה שלנו אליכם בבקשה לתחפושות מקוריות, המיין איבנט של היום היה ללא ספק הגעתה של קארן,המייד שלנו.היא הגיעה בשלוש וחצי עם הסוכנת שלה, ליה מייגן.שתיהן נתנו מבט אחד בבית ובדיאלקט פיליפיני שלווה בתנועות ידיים בינלאומיות שלא היה קשה לנחש את משמעותן, אמרו זו לזו שיש בבית הזה הרבה עבודה. הסברתי להן כשכשיגעו הרהיטים שלנו הכל ישתנה והדברים כבר לא יערמו על שולחן פינת האוכל, אבל אפילו את עצמי לא הצלחתי לשכנע...קארן ניגשה מייד לעבודה, למרות שלא אמרתי לה מילה. עד שחזרתי עם הילדים נביקור אצל חברים שגרים פה בקומפלקס הבית כבר הריח ובהק מניקיון שלא נראה מאז הגענו. קארן מסתבר רכשה מילון עברי- אנגלי כמחווה מקסימה עבורינו. ממש התרשמתי. היא עמדה לצידי כשהכנתי ארוחת ערב והתבוננה כאילו הכנתי תפריט גורמה ולא טוסט גבנ"צ עם קטשופ וסלט ירקות. הזמנתי אותה לשבת בשולחן האוכל, אבל היא אכלה מהכל, כולל הטחינה, על שרפרף ליד השיש, כאילו יודעת את מקומה. היה לי נורא לא נעים, אז אחרי שהיא פינתה את הצלחות של כולם, כשהלכתי לשטוף ללירי ידיים ופה, התקשרתי למיכל, המיכל דליות שלי כאן, כדי לבדוק מה הסטנדרטים. שעה מאוחר יותר חזרתי לחדר כדי לגלות אותה משחקת עם לירי. קצת נרגעתי.אני עדיין שומעת אותה מסדרת ומנקה משהו שלא ברור לי מה הוא. מקוה שבקרוב היא תפרוש לחדרה ותנוח באמת. צריך להתרגל. גם לעובדה שהדרכון שלה בידינו, כמו איזה שובים שלה. מחר אני אלך איתה לסופר לרכוש את חומרי הניקוי שהיא מעדיפה, ארונית עבור מזוודת הטרולי היחידה איתה הגיעה, מזוודה שלא היתה מספיקה לי לחופשת סוף שבוע באילת. אני מזכירה לעצמי שאנחנו בכל זאת משלמים לה ושלא קנינו אותה באיזה שוק עבדים, אבל עדיין מוצאת מקבילות בין השניים. אולי צריך עוד זמן.זה מאוד מוזר, אם זו המילה לכזה סוג של שירות. בארץ לאולגה העוזרת שלנו לא היה לי תמיד נעים להגיד הכל והיא היתה באה רק פעמיים בחודש לשלוש שעות כל פעם, אני עדיים מתקשה להתרגל לעובדה שייתכן ובאמת יהיה לנו בית נקי כל יום. מטורף. לנו, בית נקי, כל יום...
טוב, אני הולכת להרדים את הילדים המאוד לא רדומים שלנו. אל תשכחו לאחל ב-25/10 יום אומות מאוחדות שמח ולחשוב על תלבושת ליהלי
תשנו טוב כשתגיעו ללילה שלכם בישראל
אעדכן שוב את קורותינו עם העוזרת החדשה מייד כשאוכל
פז
הבוקר הגיע אלינו מייל מהגן שלנו,שלא נותן לנו מנוח, בזו הלשון ואני מצטטת, או בעברית - עושה קאט אנד פייסט
Dear Parents,
We are celebrating United Nations Day on Monday 25th October 2010.
All parents are invited to attend a short performance and presentation related to UN Day (approx 45mins to 1 hour) by the Grades 1, 2 and 3 students in the school Hall at 9am sharp.
On this day, we would like your child to come to school dressed in a national costume of their choice, including Tiny Tots and Pre Nursery children if they wish. The children can either stay in their costumes all day, or change back in to their school uniforms or other clothes.
We hope you will join us to bring Peace and Togetherness around the world.
Thank you
Anne
מה השטויות האלה יום האומות המאוחדות, כמו שעדי אשכנזי ודאי היתה שואלת בחוכמה. מה נלביש על יהלי כפייה וגלבייה? סתם כחול - לבן וסיכות בצורת גרגרי חומוס שיעטרו את שערו השופע? או שאולי עדיף ללכת על קטע נייטראלי ולחפש אותו להולנדית וככה לא להיכנס לכל הקטע העדתי הזה. כל היום יש פה פעילויות שלא קשורות לחגים השוטפים שגם הם רבים כחול אשר על שפת ימו של האי המלאכותי סנטוזה.
למרות המייל והפנייה שלנו אליכם בבקשה לתחפושות מקוריות, המיין איבנט של היום היה ללא ספק הגעתה של קארן,המייד שלנו.היא הגיעה בשלוש וחצי עם הסוכנת שלה, ליה מייגן.שתיהן נתנו מבט אחד בבית ובדיאלקט פיליפיני שלווה בתנועות ידיים בינלאומיות שלא היה קשה לנחש את משמעותן, אמרו זו לזו שיש בבית הזה הרבה עבודה. הסברתי להן כשכשיגעו הרהיטים שלנו הכל ישתנה והדברים כבר לא יערמו על שולחן פינת האוכל, אבל אפילו את עצמי לא הצלחתי לשכנע...קארן ניגשה מייד לעבודה, למרות שלא אמרתי לה מילה. עד שחזרתי עם הילדים נביקור אצל חברים שגרים פה בקומפלקס הבית כבר הריח ובהק מניקיון שלא נראה מאז הגענו. קארן מסתבר רכשה מילון עברי- אנגלי כמחווה מקסימה עבורינו. ממש התרשמתי. היא עמדה לצידי כשהכנתי ארוחת ערב והתבוננה כאילו הכנתי תפריט גורמה ולא טוסט גבנ"צ עם קטשופ וסלט ירקות. הזמנתי אותה לשבת בשולחן האוכל, אבל היא אכלה מהכל, כולל הטחינה, על שרפרף ליד השיש, כאילו יודעת את מקומה. היה לי נורא לא נעים, אז אחרי שהיא פינתה את הצלחות של כולם, כשהלכתי לשטוף ללירי ידיים ופה, התקשרתי למיכל, המיכל דליות שלי כאן, כדי לבדוק מה הסטנדרטים. שעה מאוחר יותר חזרתי לחדר כדי לגלות אותה משחקת עם לירי. קצת נרגעתי.אני עדיין שומעת אותה מסדרת ומנקה משהו שלא ברור לי מה הוא. מקוה שבקרוב היא תפרוש לחדרה ותנוח באמת. צריך להתרגל. גם לעובדה שהדרכון שלה בידינו, כמו איזה שובים שלה. מחר אני אלך איתה לסופר לרכוש את חומרי הניקוי שהיא מעדיפה, ארונית עבור מזוודת הטרולי היחידה איתה הגיעה, מזוודה שלא היתה מספיקה לי לחופשת סוף שבוע באילת. אני מזכירה לעצמי שאנחנו בכל זאת משלמים לה ושלא קנינו אותה באיזה שוק עבדים, אבל עדיין מוצאת מקבילות בין השניים. אולי צריך עוד זמן.זה מאוד מוזר, אם זו המילה לכזה סוג של שירות. בארץ לאולגה העוזרת שלנו לא היה לי תמיד נעים להגיד הכל והיא היתה באה רק פעמיים בחודש לשלוש שעות כל פעם, אני עדיים מתקשה להתרגל לעובדה שייתכן ובאמת יהיה לנו בית נקי כל יום. מטורף. לנו, בית נקי, כל יום...
טוב, אני הולכת להרדים את הילדים המאוד לא רדומים שלנו. אל תשכחו לאחל ב-25/10 יום אומות מאוחדות שמח ולחשוב על תלבושת ליהלי
תשנו טוב כשתגיעו ללילה שלכם בישראל
אעדכן שוב את קורותינו עם העוזרת החדשה מייד כשאוכל
פז
18/10/10 יום שני - שבוע שלישי בסינגפור
עוד יום שני שמתחיל עוד שבוע כאן בסינגפור המשולה לסאונה. לירי ואני שלחנו לראשונה תמונות הביתה ומתנות קטנות לשתי הסבתות. אני עושה רגע הפסקה כי הרגע שמתי לילדים במחשב את "אצלנו בחצר" (והאמת שהפעם יש לנו חצר ואם כל מי שאמר באמת יתארח נוכל להגידאצלנו בחצר בצל עצי הקוקוס, באים בד"כ המון אורחים לקיץ(כי פה הרי תמיד קיץ) ושקוקו ממרוקו יאמר "אהלן" ומישהו יגיד "בונז'ור" (אולי אדם רובין) ואחר יגיד "מרחבא"(אולי יוסי) לגבי הנציג הסיני וכאלה, הם באים כל יום להתארח כשהם מנקים את הבריכה, מסדרים את הגינון בחוץ או מנקים את השטחים הציבוריים) בכל אופן הילדים פה רוקדים בטרוף ולירי מסתובבת סביב עצמה כמו איזה רקדנית פלמנקו. עכשיו בדיוק החלו הגרובטרון לשיר את "שתי עלמות" והילדים מחכים רוכבים על סוסים ואני מצטערת שלא יצא לי לראות אותם בהופעה בארץ ומבטיחה לעצמי לטפל בזה בחופשה שלנו ונזכרת כמה אני מתגעגעת למוסיקה עברית ולארץ בכלל
בכל אופן אחרי המתנה, נכנסנו לקניון מול הדואר להצטנן במזגן ולרכוש מחזיק מפתחות שראיתי שם בחנות בוטיק כזו בנסיעה המקדימה עם אורן. המחזיק הוא בעצם חתיכת עץ די גדולה בצבע תכלת בייבי ועליה כתוב
the bloody keys
זה טוב לי כי כרגע יש לי בצרור רק מפתח אחד שכל הזמן הולך לאיבוד בתיק, אז כבר לא אחרי היום
הילדים עברו לסמבה דה ז'נרו שמזכירה לי מייד את רגע הקונפטי בחתונה שלנו ותוקף אותי רצון עז לפזז על איזו רחבת ריקודים. בכל אופן חוץ מהמחזיק קניתי באותה הזדמנות גם שלט לדלת הנושא את הכיתוב
we're sitting by the pool
האמת שפה הוא מאבד קצת מערכו כי באמת יש בריכה,אבל בארץ בחזרה בדירת 3 חדרים קטנה, הוא יהיה שוס. כמה חבל
הבנגלדשים שוב מרעישים למעלה, וכן, "כל הילדים קופצים"ובעיקר שוכחים שבניגוד לכאן, כשכל הילדים קופצים אצלם, השכנים למטה שומעים הכל ובהדהוד רציני גם כי בקושי יש פה רהיטים וגם כי התקרה פה מאוד גבוהה. בפעם האחרונה שעליתי אליהם על מנת להטיל בהם מומים (לא מולדים), השתנתה דעתי בשנייה שפתחתי את הדלת וגילית כמה הם נחמדים וכמה שתי הבנות שלהם בנות ה- 4 וה-5, יצרניות הרעש העיקריות בבית, מתוקות.אני שוקלת לעלות שוב, והפעם לא ליפול ברשת של הארשת הנחמדה שלהם. או השתתקו קצת. השעה אחרי 22:00 ורק עכשיו הוכרעו הילדים ואורן יצא לדרך מהעבודה, אבל החדשות הטובות הן שקארן אולי מגיעה מחר והגאולה קרובה מתמיד, בעיקר עבור הרצפה המטונפת. השירותים פה כמעט עולים על גדותיהם מרב ציפייה והכלים מקרקשים כאילו מעולם לא באו במגע עם סבון .בקיצור, עוד מעט ויהיה פה פסח כל יום, גם בהלואין , דיוואלי, כריסמס. תחזיקו אצבעות ותתפללו רק עוד 24 שעות ואולי מחר בשעה הזו, קארן כבר תשטוף את הכלים של ארוחת הערב במקומי. זה נשמע נורא, אני יודעת, אבל זה רק לשנתיים
בכל אופן אחרי המתנה, נכנסנו לקניון מול הדואר להצטנן במזגן ולרכוש מחזיק מפתחות שראיתי שם בחנות בוטיק כזו בנסיעה המקדימה עם אורן. המחזיק הוא בעצם חתיכת עץ די גדולה בצבע תכלת בייבי ועליה כתוב
the bloody keys
זה טוב לי כי כרגע יש לי בצרור רק מפתח אחד שכל הזמן הולך לאיבוד בתיק, אז כבר לא אחרי היום
הילדים עברו לסמבה דה ז'נרו שמזכירה לי מייד את רגע הקונפטי בחתונה שלנו ותוקף אותי רצון עז לפזז על איזו רחבת ריקודים. בכל אופן חוץ מהמחזיק קניתי באותה הזדמנות גם שלט לדלת הנושא את הכיתוב
we're sitting by the pool
האמת שפה הוא מאבד קצת מערכו כי באמת יש בריכה,אבל בארץ בחזרה בדירת 3 חדרים קטנה, הוא יהיה שוס. כמה חבל
הבנגלדשים שוב מרעישים למעלה, וכן, "כל הילדים קופצים"ובעיקר שוכחים שבניגוד לכאן, כשכל הילדים קופצים אצלם, השכנים למטה שומעים הכל ובהדהוד רציני גם כי בקושי יש פה רהיטים וגם כי התקרה פה מאוד גבוהה. בפעם האחרונה שעליתי אליהם על מנת להטיל בהם מומים (לא מולדים), השתנתה דעתי בשנייה שפתחתי את הדלת וגילית כמה הם נחמדים וכמה שתי הבנות שלהם בנות ה- 4 וה-5, יצרניות הרעש העיקריות בבית, מתוקות.אני שוקלת לעלות שוב, והפעם לא ליפול ברשת של הארשת הנחמדה שלהם. או השתתקו קצת. השעה אחרי 22:00 ורק עכשיו הוכרעו הילדים ואורן יצא לדרך מהעבודה, אבל החדשות הטובות הן שקארן אולי מגיעה מחר והגאולה קרובה מתמיד, בעיקר עבור הרצפה המטונפת. השירותים פה כמעט עולים על גדותיהם מרב ציפייה והכלים מקרקשים כאילו מעולם לא באו במגע עם סבון .בקיצור, עוד מעט ויהיה פה פסח כל יום, גם בהלואין , דיוואלי, כריסמס. תחזיקו אצבעות ותתפללו רק עוד 24 שעות ואולי מחר בשעה הזו, קארן כבר תשטוף את הכלים של ארוחת הערב במקומי. זה נשמע נורא, אני יודעת, אבל זה רק לשנתיים
יום ראשון שהתחיל בגשם ונגמר בבריכה 17/10/10
היום התעוררנו למשמע קולם של רעמים חזקים, שהפכו לפני שהספקנו לומר "סינגפור סיטי" לגשם שוטף (ראו תמונה מצורפת).חשבנו שהיום אבוד, ובמושגים של הארץ אולי היינו צודקים, אבל כאן יום גשם טרופי הוא עניין של שגרה ובטח לא סיבה לביטול תוכניות,נהפוך הוא, כל המסעדות נותנות הנחה אם יורד גשם חזק בחוץ.אחרי התארגנות - הכנת תיק עם חיתולים, מגבונים,מגבונים ספייר, מים, אוכל, בגדי החלפה, מצלמה, ארנקים, במשקל נוצה יצאנו לבסוף לדרך.הגענו לקניון (כמה לא מפתיע, שוב קניון, הכל פה מתחיל ונגמר בקניון)ענקי בשם "ויוו סיטי", הממוקם ליד הנמל. אחרי שהצטיידנו שם במאפים מעשה ידי בית העסק "ברד טוק" ("דיבורי לחם", בתרגום סימולטני לעברית), החביב, איך לא, על אורן והילדים, רק למקרה שייגמרו לנו הנשנושים שלנו וניקלע לאיזור מוכה אסון ללא מזון ולא יגיעו מהצלב האדום במהירות הנדרשת לחלץ אותנו.בכל אופן קנינו כמות יפה של בצקים ויצאנו שוב לדרך. עלינו על רכבת עילית, אחרי שעשינו עוד כרטיס חברות לשנה של האי (אנחנו מתחילים למלא את הארנק בכרטיסים ממש כמו שהיה לי בישראל) ויצאנו לטייל באי. האי אגב, ששמו סנטוזה,הוא מעשה ידי אדם של הסינגפורים, שהרגישו שאין להם מספיק מדינה, אז בנו לעצמם אי קטן בים, עם חול ועצי קוקוס,רק כמה חבל שהמים שמנונייים מרב ספינות שעוגנות במרחק לא רב.בקיצור, יפה בתמונות,אבל לא שימושי,אלא אם אתה מלוכסן עיניים מתלהב.מערביים לא שוחים שם.אחרי שיטוט באי המקסים שיש בו גם יוניברסאל סטודיוס, גם פארק מים, גם מסלול סגווי ועוד מלאן אטרקציות שאנחנו משאירים לשנה הבאה כשהילדים קצת יגדלו, חזרנו לבדוק את הג'יאנט - סופר ענקי בקניון ממנו באנו, רכשנו לאורן עוד חולצות ב"הנג טן" וחזרנו מותשים הביתה, רק כדי לצאת עם הילדים מייד לבריכה לפני שיחשיך. כל שכנינו הישראלים מהקיבוץ המקומי שלנו פה כבר ישבו סביב אותו שולחן והיתה הרגשה שרק שלמה ארצי חסר ברקע (אגב הוא ועופרה חזה כיכבו כפסקול שליווה אותנו בקניות בסופר, זה היה הזוי שהם השמיעו אותם).השעה רק תשע בערב והילדים הגמורים שלא ישנו צהריים, כבר ישנים, איזה כיף.אתמול שוב היה לילה לבן כמטרנה, מלא תדלוקים של לירי,עד שבבוקר קמנו לחיתול מפורר לגמרי מרב פיפי.כבר אמרתי כמה החיתולים פה מחורבנים, ממש חרא חיתולים
.אני לוגמת מהטסטס צ'ויז שהבאתי מהארץ בחוכמה כי לא מצאתי פה ושוקלת אם להתחיל לקרוא ספר נוסף,אחרי הארבעה שסיימתי. אני מתקמצנת פה על הספרים בידיעה שאין לי פה צומת ספרים ולא מבצע של 1+1או לאומי כארד. אני קוראת כרגע את שאנטארם", ספר על בומביי בן 1000 עמודים שלא ממש תופס אותי, אבל לפחות אמור להחזיק אותי לזמן הקרוב ולמנוע ממני לעבור ולקרוא את הספרים השווים שהבאתי עימי. כבר הלוויתי 3 ספרים ממיכל, חברתי הטובה פה, ואחד כבר קראתי, אני בחרדה מהתנוונות מהירה של תאי המוח..הטלויזיה פה די משעממת, ,אז כל מה שנותר הוא להתרפק על איזה ספר טוב (או סתם ספר) עד שהעוזרת תגיע ואז אולי נוכל גם לצאת ולתפקד גם כזוג ולא רק כזוג הורים. מקווים שהשבוע היא תגיע, לקראת הסופ"ש.משתדלים לא לפתח ציפיות לארוחה סינית כבר בשישי,אבל בהחלט מחזיקים אצבעות. - ארבעה אנשים שמחזיקים אצבעות, חמש בל יד, זה די הרבה אצבעות ,שאין לזלזל בהן. הצטרפו גם אתם לתפילות לבואה של קארן - המשיח של משפחת ארבל הגולה והעבירו מייל זה לשמונה אנשים לפחות ואז אולי המשאלה שלנו לעוזרת תתגשם
אפרופו משיח, יהלי מברך פה את ברכת המזון על כל צעד ושעל וגורם לאורן חרדה ועקצוצים בכל הגוף,שפניסטיל לא מרגיע. לאחרונה אורן שקל להסביר לו שהוא כילד צריך להודות לאביו, שהביא לו את המזון ולא לבורא עולם, אבל יהלי כבר היה עמוק בטראנס של הברכה, אז אורן ויתר והבטיח לפצות אותו במתנות שיניח מתחת לעץ האשוח שלנו בכריסמס...
זהו, אני פורשת לזמן איכות כלשהו
פז ארבל, סופו של הסופ"ש השני פה, סינגפור
.אני לוגמת מהטסטס צ'ויז שהבאתי מהארץ בחוכמה כי לא מצאתי פה ושוקלת אם להתחיל לקרוא ספר נוסף,אחרי הארבעה שסיימתי. אני מתקמצנת פה על הספרים בידיעה שאין לי פה צומת ספרים ולא מבצע של 1+1או לאומי כארד. אני קוראת כרגע את שאנטארם", ספר על בומביי בן 1000 עמודים שלא ממש תופס אותי, אבל לפחות אמור להחזיק אותי לזמן הקרוב ולמנוע ממני לעבור ולקרוא את הספרים השווים שהבאתי עימי. כבר הלוויתי 3 ספרים ממיכל, חברתי הטובה פה, ואחד כבר קראתי, אני בחרדה מהתנוונות מהירה של תאי המוח..הטלויזיה פה די משעממת, ,אז כל מה שנותר הוא להתרפק על איזה ספר טוב (או סתם ספר) עד שהעוזרת תגיע ואז אולי נוכל גם לצאת ולתפקד גם כזוג ולא רק כזוג הורים. מקווים שהשבוע היא תגיע, לקראת הסופ"ש.משתדלים לא לפתח ציפיות לארוחה סינית כבר בשישי,אבל בהחלט מחזיקים אצבעות. - ארבעה אנשים שמחזיקים אצבעות, חמש בל יד, זה די הרבה אצבעות ,שאין לזלזל בהן. הצטרפו גם אתם לתפילות לבואה של קארן - המשיח של משפחת ארבל הגולה והעבירו מייל זה לשמונה אנשים לפחות ואז אולי המשאלה שלנו לעוזרת תתגשם
אפרופו משיח, יהלי מברך פה את ברכת המזון על כל צעד ושעל וגורם לאורן חרדה ועקצוצים בכל הגוף,שפניסטיל לא מרגיע. לאחרונה אורן שקל להסביר לו שהוא כילד צריך להודות לאביו, שהביא לו את המזון ולא לבורא עולם, אבל יהלי כבר היה עמוק בטראנס של הברכה, אז אורן ויתר והבטיח לפצות אותו במתנות שיניח מתחת לעץ האשוח שלנו בכריסמס...
זהו, אני פורשת לזמן איכות כלשהו
פז ארבל, סופו של הסופ"ש השני פה, סינגפור
סופ"ש שני בגולה
האמת שזה סופ"ש מיוחד , הסופ"ש בו הגיעו ה-200 ק"ג שלנו שטסו באוויר, בניגור לשני הטון הנוספים ששטים להם ברגע כתיבת שורות אלו בים ואם הכל יהיה בסדר יגיעו אלינו בתחיל נובמבר מתישהו. אורן אומר שכאילו זכינו במשימת פרס ב"הישרדות". אנחנו מתלהבים פה כמו שני פרימיטיביים מטרווד, פטיש שניצל ו"קקיו"ן (זה שמנקים איתו את הקקי שנמרח על החרסינה בשירותים). אנחנו מתלהבים כמו שני חברים בשבט הזולו למראה מגבות מטבח, סכינים חותכים וקרש חיתוך אנטי - בקטריאלי, לא מאמינים שהגיעו מגבונים וחיתולי האגיס שיגאלו אותנו מהמלחמה היומיומית בחיתולים הנוראיים שפה ובמגבונים שעולים כמו יהלומים. וזה מבלי להזכיר את הפרס -המחשב שלי שהגיע והחזיר אותי לחיים, כמו חיבור למכונת חמצן. חזרנו לשמוע גלגל"צ ובכל פעם שמושמע שיר עברי, אני מתרגשת כמו בכניסה לחופה שלי.הבוקר(יום שבת, אחד משני ימי החופש של הסופ"ש)הלכנו שוב לבנק, הפעם בכדי להמיר את החשבון שלנו לחשבון עם צ'קים.מסתבר שפעולה כזו מחייבת פתיחת חשבון נוסף,כי בסינגפור המתקדמת של שנת 2010 לא מסוגלים להמיר חשבון רגיל בכזה עם פנקסים,אבל אפשר נניח לבנות פצצות אטום או להוביל בכל מיני טכנולוגיות אחרות,שאינן קשורות לדפים קטנים שנתלשים מפנקס המתקרא "פנקס צ'קים",לא, זה יהיה כבר קשה מידי,ומחייב פתיחת חשבון נפרד.45 דקות מאוחר יותר,שוב היינו בסופר ל"השלמות". מתברר שהמקומיים פה חושבים שהמערביים שחיים פה מתקיימים ממזון שומני להחריד,אחרת אין הסבר לעובדה שאין פה בנמצא מזון דל שומן, לחם קל או כל זכר לגבינה שאחוזי השומן שלה נמוכים מ- 17
הגבינות ש"התברכו" רק בשבע עשרה אחוזי שומן אף מתגאות בשם-
low fat
שם שבארץ היה מזעזע כל סטודנטית לתזונה במכללת לטביה המקווננת.אבל אין מה להתלונן, אם אתם מאלה שמסוגלים להתקיים מאטריות, אורז, ברוקולי, אספרגוס ועלים דוגמת בקצ'וי,אתם מסודרים.
בכלל כרגע החיים פה קשים ורוב האנשים פה עסוקים בשאלה טורדת המנוחה - לאן יטוסו בחופשת הכריסמס המתקרבת בצעדי ענק. כמו השאלה "איפה אתם בסדר" גם השאלה לאן אתם טסים בחג המולד ,תופסת פה תאוצה לאחרונה ומלווה אותי לאן אשר אלך(לכל קניון רענן המתגאה במזגן מקפיא). וכשאנחנו אומרים בחצי פה שאולי לכמה ימים לפוקט, כולם מזהירים שכבר אין מקומות והיינו צריכים להזמין כרטיסים ומלון כבר מזמן.אנשים ממש מתבאסים פה שהיו כבר בכל היעדים באזור ושאין להם לאן לסוע,אם קרן מור היתה פה היא מזמן היתה אומרת: "אוי,יו,יו...". האמת שלא מזמן חזרתי מהפדיקור אקספרס הראשון שלי פה-כלומר, ישבה מולי פיליפינית ששייפה מעט ממש את ציפורניי, צבעה אותן בלק שממש התקשיתי לבחור מבין מאות הלקים,ואני לא מגזימה, מדובר במאות, שמסודרים על פני המוני מדפונים, מרחה מעט נצנצים מעל ולקחה לי על התענוג (שבאמת היה תענוג) 25 דולר סינגפורי, קצת פחות מ- 75 שקלים.ממש שוד לאור מנורות הנאון של הקניון. על כל "שדרוג" קל פה הן גובות אקסטא, 5 דולר - נצנצים, פרנץ', מטורפות! האמת שאורן מתוודע לעלות התענוג רק עכשיו ובטח מחוויר ונשבע שמעתה יהיה פה בבית פיקוח הן על הצבעים והן על כמות הפעמים בחודש שאצא למכון הזה. תהיו בטוחים שבעתיד כשאחזור ועל ציפורניי יותר מצבע אחד, הוא כבר לא יראה כזו התלהבות...
טוב, השעה כבר מאוחרת ולא ממש ישנו היום או בלילה שקדם לו באדיבותה של ביתנו,מחמל נפשנו, לירי, שתוקעת פה ליטרים של "מטרנה", ולא מבינה שבקרוב, בעוד 6 קופסאות בדיוק, היא תצטרך לבחור בין להיגמל, או לפתח חיבה לאחד התחליפים המקומיים.אבל דיה לצרה בשעתה.אז אני פורשת להיום בתקווה ללילה שצבעו אינו כצבע המטרנה.
לילה טוב מסינגפור המוחשכת.פז
מה - 8.10 ועד עצם היום הזה בעצם
שלום לכולם, אחרי דממת אלחוט,אני חוזרת אליכם,יותר סינגפורית מאי פעם.לא יודעת אם זה טוב או לא,אבל זה המצב.כל יום מביא עימו התמודדויות חדשות. עדיין קשה לי מאוד להבין את האנגלית - סינגפורית שלהם,או כפי שכולם מכנים אותה כאן:"סינגליש" (סינגפורית ואינגליש) אז יש פעמים שאני פשוט אומרת "יס" ומקווה לטוב. יהלי מסתגל לאיטו לגן וכמובן נשאר ימים שלמיםן כאילו היה בגן מאז ומעולם. הפרידות מאורן בבוקר עדיים קשות, אבל נקווה שגם זה יעבור.עדיין אין חדש בחזית העוזרת שלנו - קארן. אורן קיבל השבוע את הגרין קארד שלנו ועשה מבחן כזה באינטרנט שבסופו קיבל תעודה לך שעבר את הקורס בהצלחה. יש סיכוי שנמסגר את התעודה שמקנה לו אישור להעסיק עוזרת לצד התארים שרכש מהאוניברסיטאות השונות...בקיצור כל מה שנותר עכשיו במסגרת הבירוקרטיה בלתי נגמרת הוא אישור שיוניליבר סינגפור צריכה להנפיק עבורנו.מחזיקים אצבעות דג שהיא תגיע בשבוע הבא. כבר התחלנו לתרגם לה מתכונים.כל מתכון מוצלח שהעוזרת של החברים הישראלים שלנו עושה, אני מייד מחייבת אותה לכתוב כדי שנעביר בבוא היום לקארן שלנו. לאחרונה היא הכינה סלט חצילים במיונז ושום ממש ישראלי. התעלפתי מהטעם והשבעתי אותה במריה הקדושה שהיא מלמדת את קארן. בכלל כולם פה מחלקים את חייהם לשניים - התקופה שלפני בואה של המייד וזו שלאחריה. כולם פה בערך חיים בסרט "ואז באה פולי", רק שלכל אחת "פולי" אחרת:חנה, ליטה, נורה ובתקווה שגם קארן
צריך להתרגל לסופ"ש שמתחיל בשבת בעצם אבל נמשך יומיים מלאים.זה כיף גדול,הרבה זמן משפחה.בשבת האחרונה נסענו עם הילדים לסינגפור זו. ספארי מדהים שכולו יער גשם טרופי עם חיות מדהימות המוצגות בצורה מדליקה - כמו למשל כלוב שקוף של היפופטם בו ניתן לראותו מתחת למים.ברגע שאוכל לצרף תמונות, תבינו יותר.הכרטיס לספארי יכול לכלול בתוכו כניסה לספארי לילה, שאמור להתחיל בשבע וחצי בערב,אבל לנו פה בדירת הגן שלנו יש מידי לילה ספארי לילה משלנו.בשישי זכינו לביקור של עכברוש שהיישיר אלי מבט ברגע שהרמתי את אבקת הכביסה, מיני תיקנים, מרבי רגליים, נמלים בגדלים שונים ושאר זוחלים מגעילים. למרות הדברה כפולה וחיזוקי קיי 300 מקומי שלי, הם לא נכנעים וממשיכים לבקר אותנו מידי יום ולבחון את אומץ ליבי.מחר, יום שישי, צפויה להגיע התכולה ששלחנו בהטסה.200 ק"ג של צעצעוים, כסאות ושולחן לילדים, כלי מטבח שכ"כ חסרים לי פה ואין להם מקבילה ראויה(כמו פטיש שניצלים , סכינים חותכים ומזלגונים לילדים), מצעים, מגבות וגולת הכותרת - המחשב שלי, שיעשה את הקקשר שלי לעולם הרבה יותר פשוט מלחכות למחשב של אורן מידי לילה. אפרופו אורן ולילה. הוא חזר השבוע באחת וחצי בלילה אחרי שהבוסית הרווקה בת ה-32 שלו, החזיקה את כולם שם בשבי רק בשם איזו סגירה רבעונית. עובדים פה בטרוף בסינגפור הכלכלנים והעוזרות...
טוב, היום זכינו באבי המשפה שלנו בשעה מוקדמת - שמונה וחצי.שעה שעוד יש אור בבית,אז אני הולכת לאכול איתו אננס ולחשוב על הדברים שאני צריכה עוד לכתוב כי כ"כ הרבה קרה שאני כבר לא זוכרת. שהו לבינתיים. שיהיה לכל מי שמתחיל את הסופ"ש מחר סופ"ש נעים. יהלי בדיוק סיים כרגע עוד שיחה מוצלחת עם אפליקציית טומקאט שבאייפון של אורן. ברקע המרוץ למליון אסיה עם זוגות מלוכסני עיניים בלבד. פורשת בשיא
פז ארבל, צעדים ראשונים בסינגפור
צריך להתרגל לסופ"ש שמתחיל בשבת בעצם אבל נמשך יומיים מלאים.זה כיף גדול,הרבה זמן משפחה.בשבת האחרונה נסענו עם הילדים לסינגפור זו. ספארי מדהים שכולו יער גשם טרופי עם חיות מדהימות המוצגות בצורה מדליקה - כמו למשל כלוב שקוף של היפופטם בו ניתן לראותו מתחת למים.ברגע שאוכל לצרף תמונות, תבינו יותר.הכרטיס לספארי יכול לכלול בתוכו כניסה לספארי לילה, שאמור להתחיל בשבע וחצי בערב,אבל לנו פה בדירת הגן שלנו יש מידי לילה ספארי לילה משלנו.בשישי זכינו לביקור של עכברוש שהיישיר אלי מבט ברגע שהרמתי את אבקת הכביסה, מיני תיקנים, מרבי רגליים, נמלים בגדלים שונים ושאר זוחלים מגעילים. למרות הדברה כפולה וחיזוקי קיי 300 מקומי שלי, הם לא נכנעים וממשיכים לבקר אותנו מידי יום ולבחון את אומץ ליבי.מחר, יום שישי, צפויה להגיע התכולה ששלחנו בהטסה.200 ק"ג של צעצעוים, כסאות ושולחן לילדים, כלי מטבח שכ"כ חסרים לי פה ואין להם מקבילה ראויה(כמו פטיש שניצלים , סכינים חותכים ומזלגונים לילדים), מצעים, מגבות וגולת הכותרת - המחשב שלי, שיעשה את הקקשר שלי לעולם הרבה יותר פשוט מלחכות למחשב של אורן מידי לילה. אפרופו אורן ולילה. הוא חזר השבוע באחת וחצי בלילה אחרי שהבוסית הרווקה בת ה-32 שלו, החזיקה את כולם שם בשבי רק בשם איזו סגירה רבעונית. עובדים פה בטרוף בסינגפור הכלכלנים והעוזרות...
טוב, היום זכינו באבי המשפה שלנו בשעה מוקדמת - שמונה וחצי.שעה שעוד יש אור בבית,אז אני הולכת לאכול איתו אננס ולחשוב על הדברים שאני צריכה עוד לכתוב כי כ"כ הרבה קרה שאני כבר לא זוכרת. שהו לבינתיים. שיהיה לכל מי שמתחיל את הסופ"ש מחר סופ"ש נעים. יהלי בדיוק סיים כרגע עוד שיחה מוצלחת עם אפליקציית טומקאט שבאייפון של אורן. ברקע המרוץ למליון אסיה עם זוגות מלוכסני עיניים בלבד. פורשת בשיא
פז ארבל, צעדים ראשונים בסינגפור
יום רביעי, 7.10.10 - טיול לגנים הבוטניים
הבוקר שוב איחרנו לגן והגעתי אחר כבוד בתשע.לירי כבר החלה לכרסם את מנת הענבים היומית שלה. יהלי פכר אצבעותיו והכחיש את אהבתו לפאזלים ולמכוניות. כעבור מספר דקות יצאו כולם לריטואל הקבוע של שטיפת הידיים בלזול,כי מי יודע איזה חדרי שירותים הם ניקו רק רגע קודם והתפנו לארוחת הבוקר (לא לפני שברכו על בורא פרי העץ). אח"כ יצאו למסדרון עם יתר הקבוצות והתיישבו להמתין לאוטובוס שייקח אותן לבוטניק גרדנס, עלק. פתאום הופיעה מיס אן, המנהלת החצי הודית - חצי יהודייה (רינה פושקרנה סטייל, רק בשיער קצר ועם בגדי מעצבים) ובידה פעמון. כשצלצלה בו השתתקו כל הילדים. לברכת הבוקר שלה ענו כולם במקהלה מתוזמנת היטיב:
"good morning miss Ann"
כשנשאלו מה אומרים למורות ענו שוב: גוד מורניניג טיצ'רס, ושוב ברכו את העוזרים" - הלפרס, ב"גוד מורניניג הלפרס". יהלי נראה המום מהציות העיוור הזה שהזכיר לו דברים מעברו היהודי,אך שתק. מיס אן החלה מסבירה את כללי ההתנהגות הפארק שהחשוב מביניהם היה לא להשליך דבר על הרצפה ולא לקטוף פרחים או אפילו להרים פרחים שנפלו על הרצפה אם לא רוצים לחזור בניידת משטרה, זאת כיוון שבסינגפור חל איסור חמור על קטיפת פרחים ולא רק בגנים בוטאניים,גם בכביש הראשי. ממש כמו בישראל, עם החברה להגנת הטבע, רק באמת. אחרי מסע הפחדות באנגלית שלא הזיז ליהלי שלא הבין מילה עלו כולם בסדר מופתי לאוטובוסים. הפרידה היתה בסדר, אך אני מיהרתי לסניף "טויס אר אס" הקרוב ורכשתי לגו ענק ועוד מספר צעצועים שיפצו על תחושת האשמה שלי. זמן לא רב אח"כ כבר קיבלתי הודעת טקסט מאחת האימהות הישראליות שליוותה את הטיול, שיהלי שמח וטוב לב. כעבור שעה, התקשרתי לאמא אחרת רק כדי לשמוע שהוא משתתף, נהנה ואוכל כריך. בסביבות השעה אחת, חיכינו לו, אורן ואני בפתח הגן, רק כדי לחזות במו עיננו בפלא היורד מהאוטובוס מלווה בגננת דליה ומודיע שמחר הוא רוצה לישון בגן. מיותר לציין, שכמה שעות מאוחר יותר, הוא הכחיש כל קשר לנאמר, אבל באותה שעת צהריים, הוא היה מספיק מרוצה כדי לומר זאת. הגננות והעוזרות הרעיפו עליו שבחים וכולנו חזרנו לצהריים בבית בתחושה הזהה כנראה לזו של כיבוש פסגת האוורסט. מאוחר יותר הלכנו לראות את הדירה החדשה שלנו רק כדי להבין שהיא הרבה יותר יפה ושווה משזכרנו. יהלי מבחינתו היה עסוק בטרמפולינה של הקומפלקס השכן, היפה יותר מכל הפסיליטיס שיש בקומפלקס שלנו. נוכחנו גם לגלות שבסוף החודש מתקיימת באולם שבקומפלקס מסיבת הלוואין לילדים, שפעולתה מאזנת את התורה שמרביצים בו בגן.זהו, חזרנו הביתה עם כתובת בידנו:
53B GRANGE ROAD #01-03 SINGAPORE 249567
"good morning miss Ann"
כשנשאלו מה אומרים למורות ענו שוב: גוד מורניניג טיצ'רס, ושוב ברכו את העוזרים" - הלפרס, ב"גוד מורניניג הלפרס". יהלי נראה המום מהציות העיוור הזה שהזכיר לו דברים מעברו היהודי,אך שתק. מיס אן החלה מסבירה את כללי ההתנהגות הפארק שהחשוב מביניהם היה לא להשליך דבר על הרצפה ולא לקטוף פרחים או אפילו להרים פרחים שנפלו על הרצפה אם לא רוצים לחזור בניידת משטרה, זאת כיוון שבסינגפור חל איסור חמור על קטיפת פרחים ולא רק בגנים בוטאניים,גם בכביש הראשי. ממש כמו בישראל, עם החברה להגנת הטבע, רק באמת. אחרי מסע הפחדות באנגלית שלא הזיז ליהלי שלא הבין מילה עלו כולם בסדר מופתי לאוטובוסים. הפרידה היתה בסדר, אך אני מיהרתי לסניף "טויס אר אס" הקרוב ורכשתי לגו ענק ועוד מספר צעצועים שיפצו על תחושת האשמה שלי. זמן לא רב אח"כ כבר קיבלתי הודעת טקסט מאחת האימהות הישראליות שליוותה את הטיול, שיהלי שמח וטוב לב. כעבור שעה, התקשרתי לאמא אחרת רק כדי לשמוע שהוא משתתף, נהנה ואוכל כריך. בסביבות השעה אחת, חיכינו לו, אורן ואני בפתח הגן, רק כדי לחזות במו עיננו בפלא היורד מהאוטובוס מלווה בגננת דליה ומודיע שמחר הוא רוצה לישון בגן. מיותר לציין, שכמה שעות מאוחר יותר, הוא הכחיש כל קשר לנאמר, אבל באותה שעת צהריים, הוא היה מספיק מרוצה כדי לומר זאת. הגננות והעוזרות הרעיפו עליו שבחים וכולנו חזרנו לצהריים בבית בתחושה הזהה כנראה לזו של כיבוש פסגת האוורסט. מאוחר יותר הלכנו לראות את הדירה החדשה שלנו רק כדי להבין שהיא הרבה יותר יפה ושווה משזכרנו. יהלי מבחינתו היה עסוק בטרמפולינה של הקומפלקס השכן, היפה יותר מכל הפסיליטיס שיש בקומפלקס שלנו. נוכחנו גם לגלות שבסוף החודש מתקיימת באולם שבקומפלקס מסיבת הלוואין לילדים, שפעולתה מאזנת את התורה שמרביצים בו בגן.זהו, חזרנו הביתה עם כתובת בידנו:
53B GRANGE ROAD #01-03 SINGAPORE 249567
6/10/10
יום שלישי לקריאיישיין – בריאת הצמחייה.
התעוררנו בבהלה ב- 8:30 (השעה הרשמית בה הגן מתחיל) ולמרות זאת הצלחנו להגיע שלושתנו קצת אחרי 9:00. יהלי הסכים לשבת במעגל למפגש מבלי שאני צמודה אליו. לירי בינתיים חיסלה את כל הענבים שלה שנועדו לארוחת הבוקר, רק מהמחשבה עליה, או בגלל שהיא דור רביעי לשואה...
אחרי הריכוז בו שרו שיר לאיתור כל הילדים הבנות שרובם ישראלים למעט נולה, ריאן (הבת) ומישה, כך שהעברית שולטת. הגננת דליה והילדים התפללו בעברית ובאנגלית את "מודה אני" ואחריה שאנגלית. התפללתי לא לצחוק כשהודו להשם
For bringing back my neshama
ככה הם אמרו, נשבעת. אח"כ ברכות על בורא פרי העץ וישבו לאכול את מבחר הפרות שהביאו האמהות לכל אחד מהילדים. ממש חגיגה טרופית. במקום תפוח,אגס או תפוז שיהלי אכל בגן בישראל הוא נדרש כעת לבחור בין קיווי, ענבים,אבטיח, אננס, מלון, מנגו וגם נו, תפוח ואגס פושטים כאלה שהתגנבו כנוסעים סמויים. לירי בינתיים עברה לסנדוויץ כדי לא להישאר רעבה ואף התכבדה בפרות מהצלחת הכללית. שכחתי לציין שהפרעת האו.סי.די כמובן המשיכה כשלפני הארוחה שטפו ידיים כי אולי במהלך המפגש נגעו בפסולת רעילה או מינימום ניקו צואת כלבים שהיתה מרוחה מתחת לכיסאות המבריקים של הגן. אחרי הארוחה, כמובן שטפו שוב ידיים וניקו את השולחן בלזול ריחני כדי לוודא שקטלו כי בקטריה שלא נקטלה כשריססו את הפרות בשדה.
אחרי, ציירו את נושא הבריאה ושוב שטפו ידיים אחרי (האמת הפעם בצדק, כי באמת היה עליהן צבע), אח"כ יצאו לחצר לחצי שעה, נכנסו ושוב שטפו ידיים לארוחת צהריים של מרק עם קוסקוס, עוף וירקות שיהלי טרף בשקיקה ואח"כ...האמת שבטח שטפו ידיים,אבל נאלצנו ללכת כי נקבעה לנו פגישה במשרדי ההגירה לטובת הגרין קארד שלנו. סה"כ היה יום טוב. יהלי שיחק עם הצעצועים, צייר, אכל, דיבר עם הגננת דליה, נתן כיף למיס רנה, היה בחצר בלעדיי ואכל יפה. בצהריים פגשנו את אורן שבא לאסוף אותנו למשרדי ההגירה. הוא התחלחל מכמות הברכות שבנו לומד ושאל האם לצידן מלמדים אותם גם על המפץ הגדול. הוסכם שבהדרגה נחשוף את יהלי גם לברית החדשה ולקוראן...בינתיים בתחילת נובמבר חל הדיוואלי ההודי, שאורן מעולם לא היה מתעניין בו לולא ה"מודה אני" של הבוקר.
בערב כשאורן חזר התחלנו לעשות סיבוב סקייפ לכל החברים הזמינים שלנו, או במילים אחרות, למובטלים שבשעות הערב שלנו, צהריים בארץ, יושבים חסרי מעש, יוסי, בבית. האמת, הסקייפ הזה זה קטע, תמיד איכשהו רואים לי את התחתונים כשאני קמה או עוברת בחדר כשאורן מנהל שיחה. וגם את החבורות של הילדים אנחנו לא תמיד מצליחים להסתיר... מעניין אם חלה עלי חובת דיווח כעו"ס במדינה בסינגפור...
זהו, אני בדיוק מגישה לילדים צ'יפס במסגרת שבוע הבריאות של משפחת ארבל. באשר לי, אני אסתפק במעדן יוגורט עם חתיכות קוקוס אמיתיות כי היום כשקניתי באיזה סייל מכנסיים קצרים, הייתי מידה אקסטרה לארג', הכי גדולה שהיתה להם ואני בד"כ מידה 38 שבארץ נחשבת למאוד ממוצעת, כלומר כל מידה ממני והלאה זה ממש מטען חורג פה ואין מידות. גם ככה הסתכלו עלי החנות כמו על מישהי שטעתה בחנות וצריכה לקנות ב"מתאים לי" או "עונות" סינגפור...בקיצור, יוגורט קוקוס, הנה אני מגיעה.
כאן, פז אקסטרה לארג', ארבל. סינגפור.
שלום
5.10.10
אחרי לילה נוסף של 4 שעות שינה שלי בשל הג'ט לג שעדיין לא מרפה,שוב התעוררנו לעוד יום (שעה) בגן,הפעם כשאני בחזית ואורן מאחורי הקלעים עם לירי, שהתנהגה בטבעיות בגן כאילו היא תלמידה בו משחר ילדותה. הגננת תמי ושתי סייעותיה התגלו כהודיות לא ממש חמימות. בקבוצת הגיל שלו היו ילדים ישראלים לצד ילדים יהודים שאינם דוברי עברית העונים לשמות כמו אשר (המבוטא כמו הראפר, שלא נראה לי שהוא יהודי מבטן ומלידה), פיניקס, ג'יימי וכדומה. אחרי שיר הבוקר בו הגננת שואלת באנגלית איפה כל אחד מהילדים (היה נורא מצחיק כשהיא שאלה איפה איתמר שניידר ואיפה חנה – לאה, כזה יהודי) וכל אחד עונה לה שהוא נמצא, עוברים לצייר את מיסטר סאנשיין, אומרים את איברי הגוף המצוירים וסופרים באנגלית ומתפנים לסדר היום הספרטני. הילדים אוכלים פרות כשרים שהובאו מהבית וילד שמסיים מקבל מדבקה קטנה בגודל מיניאטורי ממש. אחת הילדות לא אכלה ולכן לא קיבלה מדבקה. אני מוצאת בזה משהו שעבר שמנו סטייל "אם לא תסיימי לאכול, תשבי פה עד הלילה". מילא היתה איזה מדבקה שווה, אבל לדחוף אוכל כשאתה כבר מלא רק בשביל עיגול קטן שנעלם לך בחולצה ברגע שהוא מודבק, לא נראה לי אטרקטיבי ואני חושבת שהילדים (בכל זאת, יהודים) הסכימו איתי ולא נראו נלהבים להתאמץ. אח"כ הולכים לעשות פיפי, כולם, ללא הבדל דת, מין, גזע או צורך גופני להשתין. פה כבר ממש הרגשתי שעוברים את הגבול כשלקחו את יהלי מבלי להגיד לו לאן, או שאמרו לו באנגלית, שמבחינתי זה אותו הדבר, העמידו אותו מול משתנה, כמוה הוא ראה מספר פעמים מועטות ביותר בחייו עת ליווה את אביו לשירותים, הורידו את מכנסיו וציפו ממנו להשתין. כ"כ התעצבנתי ונפגעתי עבורו. נכנסתי איתו לשירותים וניסיתי להוריד מערכו של האירוע כדי שלא יילחץ, אבל נחרדתי מחוסר הרגישות שהפגין הצוות בשילוב ילד חדש. כמו כן, תהיתי האם גם איתמר שניידר עבר את מסכת ההתעללות הזו...אחרי שוידאו שיהלי רחץ ידיים, כי יש בגן הזה הפרעת או.סי.די מטורפת, התירו לו לאכול.או יותר נכון כל הילדים אכלו ואם לא הייתי נכנסת פנימה,לא הייתי יודעת שהוא צריך להביא את הפרות שלו מהתיק, כי אף אחד לא אמר לו,או שאולי אמרו לו באנגלית, שזה כאמור, כאילו לא אמרו. אחרי ששוב לא הסבירו לילד מה עומד להתרגש עליו: פיפי במשתנה עם עוד ילדים, ארוחת עשר, שיעור מוזיקה אחריה, הרגשתי שאפילו בשבילי זה כבר יותר מידי לבוקר אחד ועמדתי ללכת, לא לפני שראיתי את הסייעת מעבירה סמרטוט בריח לזול על טפטופי האגס של יהלי. כשכבר הייתי מחוץ לשערי הגן, נושמת אוויר נטול אדי אקונומיקה, יצאה אחרי המנהלת (מיס אן, בשבילכם) ואמרה שהיא חושבת שכדאי יהיה לשלב את יהלי בקבוצה של ילדים צעירים ממנו במספר חודשים עם גננת ישראלית לצד גננת סינגפורית. הסכמנו להיכנס להכיר את הקבוצה והצוות ומייד השתנתה התחושה. הגננת הישראלית, דליה, ולא מיס דליה לצד מיס רנה ההודית המקסימה ליוו כל משפט אנגלי בעברי, השמיעו שירי רקע בעברית ומייד כשנכנסנו הפסיקו את מעשיהם והתפנו לסבב הכרות. אח"כ היתה הרצאה קצרה מפיה של דליה (ללא ה"מיס") על הקריאיישיין של אלוהים ועברו לצבוע את היום השני של הקריאיישיין: מים ושמיים. יהלי ביקש להישאר לצבוע – פריצת דרך מדהימה לכל הדעות, משחק קצר של ים-יבשה ושוב היינו בדרכנו הביתה,לאכול ארוחה ראויה יותר מפרות (כי הילדים שלי ממש לא בדיאטה) ולבריכה בקומפלקס בו אנו מתעתדים לגור. במקום פגשנו את אחת השכנות שהיכרנו עוד בנסיעה המקדימה והיא הכירה לי עוד שכנה, עובדת סוציאלית, שמסתבר שכנראה נפגשנו מתישהו כי ילד מ"עלומים", הפנימייה בה עבדתי, שולב בפנימייה בה היא עבדה (צדוק, לקוראותיי הנאמנות מ"עלומים").בשלוש בצהריים, היינו במיטות ואני הרגשתי ממוטטת פיסית ונפשית.
מחר צריך להביא עפיפונים לגן וביום חמישי יש סיור לגן הבוטני. נקווה שיהיה קל יורת מחר. הידיעה שיהלי בידיהן של דליה ומיס רנה מרגיעה יותר ואני מקווה שתביא עימה את השינה המיוחלת. מבחינה חברתית, נראה אחלה. נשים מקסימות בקומפלקס שלנו, הרבה ילדים, כולם עברו את תקופת הקליטה ומוכנים לעזור. אחת השכנות השאילה לנו צעצועים וקלטות, הורידה לנו לבריכה קפה,פירות וצעצועים למים, כולם מסבירי פנים לפנים העייפות שלי. מחכה כבר שהשבוע הראשון יעבור ושבשבת נעבור כבר לבית שלנו וניפטר מהמזוודות האלה.
הילדים פרשו עם אורן לישון והוא בטח נרדם בעוד הם ערים. יש שקט מהחדר הסמוך. המכונה בדיוק גמרה לעבוד,אז אני הולכת להוציא את הכביסה - מסתבר שגם כאן אין גמדים שעושים במקומי כביסה, כלים, קניות ושאר מטלות. הייתי רוצה להגיד שכבר סוף שבוע, אבל יום שישי פה הוא יום עבודה לכל דבר, אז עוד קצת....
אסיים בברכת, יומולדת 60 שמח לשרה, אמא של אורן, שאנחנו כ"כ אוהבים אותה ומתגעגעים אליה. האישה שסגרה כרטיס טיסה לסינגפור עוד לפני שהיה חוזה. מאחלת לך אריכות ימים ועוד הרבה שנים מאושרות עם כל המשפחה ההולכת וגדלה.
פז המותשת, ארבל, יום שני לקריאיישין. מחכה בקוצר רוח ליום בו שבת מכל מלאכתו אשר עשה.
4.10.10
זה היה אמור להיות, כאמור, יומו הראשון של יהלי בגן,אך יהיה זה יותר נכון לומר כי זו היתה שעתו הראשונה, או חצי שעתו הראשונה בגן שלאחריה הוא חזר עם אביו הביתה כשעל פניו חיוך ועל פני אביו הבעה קפואה כאילו הרגע חזר עם יהלי מסיור מודרך באושוויץ בירקנאו. יהלי נצמד לאביו ולא הסכים לאפשר לו אפילו את הישיבה בחוץ. מיס תמי, הגננת הלא ישראלית, ויתר צוות ההוראה במקום לא ניחנו בחום הישראלי ולא ניגשו וחיבקו אותו כלל. אורן אף היה מזועזע מה"משטר" שמנהיגים בכיתה, על אף שכששטח בפני את סדר היום והריטואלים שנראו לו כאילו נלקחו מבי"ס לקציני אס.אס, הסתבר שבארץ הדברים לא שונים בהרבה, מלבד השפה, רק שאורן לא היה מודע להם היות ולא נכח בטקסי הבוקר אצל יהלי בגן. אחרי שחזר יהלי לכור מחצבתו והרגיש ממש בבית, החל כמובן לשאול מה נעשה היום. אני שישנתי רק 4 שעות ועדיין התקשיתי להאמין שיש עוד 8 שעות בערך להעסיק את זוג הפעוטות, לא ידעתי מה לענות לו. היום התקדם לו במהירות כשאנחנו פוקדים איזה ג'ימבורי או כפי שהוא מכונה פה – ג'ים, מקומי שהאחים ארבל הם היחידים בו. באחת פגשנו את אבא אורן והבוסית החדשה שלו לארוחת צהריים במסעדה איטלקית אירוע שנכרת בתודעה המקומית הן של יושבי ועובדי המסעדה והן של הבוסית הרווקה של אורן, שיש מצב שכרגע מברכת על הסטאטוס האישי שלה ושוקלת בשנית את כל נושא הנישואין. עלינו לחדר ועל אף שהזוג ארבל נראו עייפים, לקח להם זמן רב עד שנרדמו סוף סוף בשעה שלוש בערך. בארבע בדיוק הופיעה בפתח דלתינו – קארן, העוזרת שהזמנו למבחן האחים ארבל,שלצערי ישנו כל זמן שהיתה אצלנו ולא התעוררו למבחן שקבעו. למרות שנת הבוחנים, החלטתי, מבלי להתייעץ בהם לקבלה לעבודה ויפה שעה אחת קודם. בערב הוצאנו כרוז לסוכנת שלה, עלא שלח דים סאמך על פני המים ומחר נחכה למוצא פיה. תחזיקו אצבעות דג.
כמו כן,היום נודע לאורן כי על אף שרק אתמול הוא רכש במיטב כספו (כי אני לא עובדת, אז זה לא באמת כספי,אני רק מבזבזת אותו) טלפון נייד מסוג אייפון 4, פסגת השאיפות הגבריות, הוא בכל זאת זכאי לדגם נחשל של נייד ממקום עבודתו. הדגם כ"כ ישן, הוא ממש על סף כניסה למוזיאון הטלפונים הניידים, הוא מהדור שלפני הספירה ויש אומרים שיש לו חוגה...אז האייפון, בלית ברירה, עובר אלי, היורשת החוקית...עכשיו רק נותר לי ללמוד להפעיל אותו...טוב, יש לי שנתיים בשביל זה...מחר יום חדש ואני ולירי נלווה את יהלי לגן ונראה אם ניתן לשבור את מחסום החצי שעה. תתפללו בשבילנו – לאלוהים, לישו, לבודהה או לכל אל אחר. לילה טוב מהקצה השני של היבשת. פז.
3.10.10
קמח תופח מאליו
זה כבר ממש הפך ליומן אישי או בלוג ומי שמרגיש שמכביד עליו רשאי למחוק עצמו מרשימת התפוצה. מבטיחה לא להיעלב, רק שמי שמבקש/ ממני להימחק שלא יבקש כשאחזור בתום השנתיים, מכשירים אלקטרונים זולים מסינגפור...טוב, יש לי 10 דקות בזמן שהפסטה, הברוקולי והאספרגוס מתבשלים במים והילדים עוד ישנים שנ"צ (למרות ששבע בערב פה )לכתוב
שכחתי לציין שאתמול בסופר בעודי תרה אחר קמח תופח ותוהה איך אומרים את המילה באנגלית בשביל לשאול -
self raising flour
למי שתהה ולא היה יכול להמשיך את הקריאה
בקיצור מצאתי סתם קמח ולא ידעתי מה ההבדל בין הקמחים על המדף ואז נגלו לעיני אותיות קטנות כמו בארץ בקמח שטיבל:לעוגות, ללחם,למאפים אז גם כאן מוקדש קמח אחד למון קייקס, ולשאר עוגות מולד הירח סיניות.זה היה משעשע בערך כמו לייעד קמח בארץ להכנת פיתה עיראקית או ג'חנון.
בכל אופן היום הקצנו מוקדם – בעשר, ובאחת עשרה וחצי כבר ישבנו מול שיילה, פיליפינית חביבה עם אנגלית בסיסית, שבקושי יודעת לבשל אבל טובה עם ילדים,לדבריה. אחריה ראינו את קארן בת ה-38, שעשתה רושם מצוין ולכן זומנה אלינו למחר בארבע אחה"צ ל"מבחן הילדים" בו נתרשם מהכימיה עם הזוג ארבל הקשים לפיצוח. הזוג ארבל ידוע כבררן, דורשני ובעל סטנדרטים גבוהים בלכלוך, וככזה שאינו מקל על עוזרות חדשות ואינו בוחל באמצעים להתישן. נחכה ונראה מחר.
יש לציין כי כל העוזרות עונות,כאשר הן נשאלות לאוכל המערבי אותו הן יודעות לבשל,את אותה התשובה:פסטה, ספגטי(שלא ברור אם הן יודעות שמדובר במילים נרדפות), לעיתים הן מציינות צ'יפס, וכולן מציינות סלט וסנדוויץ' כפסגת הבישול המערבי. הן מציינות כי הן מוכנות ללמוד להכין כל אוכל מערבי. כמה קשה זה כבר יכול להיות כשכולן אמונות על רזי המטבח הסיני והפיליפיני.
זהו להיום,לירי התעוררה על צד שמאל, בהחלט אתגר לכל אמא,אז אני מסיימת לכרגע
פז ארבל-בחיפוש אחר עוזרת,סינגפור.
שכחתי לציין שאתמול בסופר בעודי תרה אחר קמח תופח ותוהה איך אומרים את המילה באנגלית בשביל לשאול -
self raising flour
למי שתהה ולא היה יכול להמשיך את הקריאה
בקיצור מצאתי סתם קמח ולא ידעתי מה ההבדל בין הקמחים על המדף ואז נגלו לעיני אותיות קטנות כמו בארץ בקמח שטיבל:לעוגות, ללחם,למאפים אז גם כאן מוקדש קמח אחד למון קייקס, ולשאר עוגות מולד הירח סיניות.זה היה משעשע בערך כמו לייעד קמח בארץ להכנת פיתה עיראקית או ג'חנון.
בכל אופן היום הקצנו מוקדם – בעשר, ובאחת עשרה וחצי כבר ישבנו מול שיילה, פיליפינית חביבה עם אנגלית בסיסית, שבקושי יודעת לבשל אבל טובה עם ילדים,לדבריה. אחריה ראינו את קארן בת ה-38, שעשתה רושם מצוין ולכן זומנה אלינו למחר בארבע אחה"צ ל"מבחן הילדים" בו נתרשם מהכימיה עם הזוג ארבל הקשים לפיצוח. הזוג ארבל ידוע כבררן, דורשני ובעל סטנדרטים גבוהים בלכלוך, וככזה שאינו מקל על עוזרות חדשות ואינו בוחל באמצעים להתישן. נחכה ונראה מחר.
יש לציין כי כל העוזרות עונות,כאשר הן נשאלות לאוכל המערבי אותו הן יודעות לבשל,את אותה התשובה:פסטה, ספגטי(שלא ברור אם הן יודעות שמדובר במילים נרדפות), לעיתים הן מציינות צ'יפס, וכולן מציינות סלט וסנדוויץ' כפסגת הבישול המערבי. הן מציינות כי הן מוכנות ללמוד להכין כל אוכל מערבי. כמה קשה זה כבר יכול להיות כשכולן אמונות על רזי המטבח הסיני והפיליפיני.
זהו להיום,לירי התעוררה על צד שמאל, בהחלט אתגר לכל אמא,אז אני מסיימת לכרגע
פז ארבל-בחיפוש אחר עוזרת,סינגפור.
2.10.10
יום קשה בפתח
השעה פה 22:30 - שש שעות יותר מישראל ושוב חזרנו עם הילדים מהסופר.אתמול הלכנו לישון אחרי 2 בלילה אז קמנו אחרי 12 בצהריים, לא מאמינים למראה השעה בשעון והמומים מהיקיצה המאוחרת של הילדים. שתינו קפה ועוגיות בסביבות 14 ואני והילדים ירדנו לבריכה בעוד אורן הלך לפתוח לנו חשבון בנק מקומי - כל אחד ותחומי הידע שלו....בסביבות 16 אכלנו צהריים שבישלתי לנו בחדר.אני ממש מאושרת ממחירי הברוקולי והאספרגוס והסויה הזולים פה.מיותר לציין את מחירי האננס...בסביבות שבע וחצי יצאנו לנסות לעשות לנו ניידים מקומיים,אבל בשל מחסור באישור הגרין קארד של אורן, לא עשו לנו, אז הלכנו להוציא עצבים בעוד סופר מקומי
מחר צפוי לנו יום קשה בו אנחנו מצופים להיות כבר ב-11 בבוקר,שעה מוקדמת בעליל לנרדמים אחרי חצות, בסוכנות עוזרות לשני ראיונות של עוזרות מומלצות, לדברי הסוכנת המקומית. נקווה לטוב.אנחנו חמים כבר על אוכל סיני ביתי וקשה לעמוד בקצב הלכלוך שלירי מייצרת...חוצמז, בטח נחזור לחנות הניידים המקומית, אורן משתוקק לאייפון 4 שנמכר פה כמו דים סאמים טריים אחרי המונסון ואני רק משתוקקת לטלפון שאוכל לתפעל בקלות מירבית. מחר זה גם היום האחרון של אורן לפני תחילת העבודה ביוניליבר סינגפור והיום האחרון של יהלי לפני הגן היהודי שלו פה בניכר.אין ספק שמדובר ברגעים אחרונים של אושר עבור שניהם...באשר לי וללירי,ימים יגידו אם המעבר שלנו לכאן היה כלכלי למשפחת ארבל.
זהו,הולכת לשטוף כלים כי אין כאן במלון מדיח או מדיח אנושי.תחזיקי אצבעות לראיונות של מחר.אחזור עם חוויות.
כאן פז ארבל-סינגפור סיטי,סינגפור
1.10.10
נחיתה רכה בסינגפור
הגענו לנתב"ג אתמול, ה- 30.9 בשעה אחת וחצי בערך עמוסים במזוודות ותיקים ומקווים שאם נשלוף את קלף הרילוקיישיין ירחמו עלינו ויתעלמו מהמשקל העודף שמקורו בטחינה תוצרת הארץ, פתיתים, מטרנות, חיתולים, מגבונים, בגדים, צעצועים, ספרים וכל מה שהעלנו על הדעת שיעזור להעביר 24 שעות טיסה ותקופת התאקלמות ראשונית עד להגעת 200 הק"ג הראשונים ששלחנו באוויר ואחריהם היתר בדואר ים. לא נזקקנו לשום תירוצים והמטען כולו נשלח.החזקנו אצבעות שנשוב ונפגוש בו אחרי טיסה מקשרת בפרנקפורט, בסינגפור בריא ושלם ועוד יותר החזקנו אצבעות שלא יעבור במכס הסינגפורי המחמיר,שם נאלץ להיפרד מהטחינה הערבית שלנו בצער רב אחרי 4 שעות טיסה לא מורגשות בהן האחים ארבל התנהגו למופת ולירי אפילו צ'יפרה את הוריה וישנה איזה שעה וחצי, הגענו לפרנקפורט. בילינו בלאונג' הלא מרשים של הנאצים ואחרי שלירי טחנה נקניקייה (על אף השילשולים שלה שהחלו כבר בארץ), מלפפון חמוץ ושתתה מטרנה לשוכרה(כי היא לא זו שמטיסה את המטוס הערב) ויהלי נרדם כבר בתשע וחצי,עלינו לטיסת ההמשך לסינגפור.למרות החששות ולמרות השילשולים של כל משפחת ארבל פרט לכותבת שורות אלו, הטיסה עברה בשלום, לא יותר מידי מורגשת.יהלי ישן עד שבע בבוקר ולירט ישנה לסירוגין עד שבע וחצי. בעשר בדיוק נחתנו בסינגפור ל-31 מעלות שעודדו את רוחינו אחרי ששמענו שבישראל קרוב ל-40.
היה חשש שהעגלה של יהלי נפגעה מעט והסינגפורים התעקשו שנגיש תלונה...ממש רדפו אחרינו בשדה שנעשה זאת. וכך יצא שעם כל העגלות+ שני ילדים חיכיתי בצמוד למוכסים חרדה לגורלה של הטחינה. אך ככל שהתארך הזמן, השניים התיידדו עימי, שמחו לשמוע שאנחנו מישראל ואף סייעו לי להסיע את העגלות לאולם קבלת הנוסעים בו חיכה לנו ג'יימס(הסינגפורי, בונד) להסיע אותנו למלון הדירות ממנו אני כותבת לכם עכשיו. הטחינה ניצלה בעור שיניה. היא כאן איתנו.שלמה ובריאה. שמנונית מתמיד פרקנו שעות את 200 הק"ג במלון המקסים שקיבלנו, התקלחנו ויצאנו לקניות ראשונות בסופר כי הילדים היו מורעבים. השעה כבר אחרי חצות והג'ט לג עוד לא נותן לילדים לישון. יהלי דורש את הקורנפלקס שלו עם חלב למרות השילשולים. נקוה שהעייפות תשתלט על כולנו ושיהיה לכולנו לילה טוב פז ארבל-סינגפור
נ.ב תרומות נוספות של טחינה תתקבלנה בשמחה
היה חשש שהעגלה של יהלי נפגעה מעט והסינגפורים התעקשו שנגיש תלונה...ממש רדפו אחרינו בשדה שנעשה זאת. וכך יצא שעם כל העגלות+ שני ילדים חיכיתי בצמוד למוכסים חרדה לגורלה של הטחינה. אך ככל שהתארך הזמן, השניים התיידדו עימי, שמחו לשמוע שאנחנו מישראל ואף סייעו לי להסיע את העגלות לאולם קבלת הנוסעים בו חיכה לנו ג'יימס(הסינגפורי, בונד) להסיע אותנו למלון הדירות ממנו אני כותבת לכם עכשיו. הטחינה ניצלה בעור שיניה. היא כאן איתנו.שלמה ובריאה. שמנונית מתמיד פרקנו שעות את 200 הק"ג במלון המקסים שקיבלנו, התקלחנו ויצאנו לקניות ראשונות בסופר כי הילדים היו מורעבים. השעה כבר אחרי חצות והג'ט לג עוד לא נותן לילדים לישון. יהלי דורש את הקורנפלקס שלו עם חלב למרות השילשולים. נקוה שהעייפות תשתלט על כולנו ושיהיה לכולנו לילה טוב פז ארבל-סינגפור
נ.ב תרומות נוספות של טחינה תתקבלנה בשמחה
